אודות הקיבוץ

קיבוץ בעמק יזרעאל המזרחי. ראשון ליישובי הקיבוץ הגדול. ראשיתו עם גלי העלייה השלישית, כאשר בי"ט באלול תרפ"א (1921) עלו 74 חברי "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" להתיישב במדרון הגלבוע, ליד מעיין חרוד, באדמות גוש נוריס.
האדמות נרכשו על פי החלטת הקונגרס הציוני הי"ב בלחצם של מ' אוסישקין וא' רופין ובתיווכו של יהושע חנקין. כעבור מספר חודשים הצטרפו אליהם חברים מאנשי כינרת מהעלייה השנייה, עם ילדיהם.
הייתה זו חבורה שדגלה ברעיון הקיבוץ הגדול בניגוד לקבוצה הקטנה, האינטימית, שדגלה במסגרת של עד 25 משפחות.

משק עין-חרוד דגל בקיבוץ בן 100 משפחות ויותר, פתוח וקולט לא על פי זיקה אישית אלא על פי זיקה רעיונית ונכונות לניידות והיענות לתביעות שונות של בניין הארץ, רעיון שהגו נחמן סירקין ויצחק טבנקין, קרא להגשמתו שלמה לבקוביץ-לביא (שניהם הגיעו לעין-חרוד עם קבוצת אנשי העלייה השנייה).

מימיו הראשונים נקלע משק עין-חרוד למאבק בחוסר האימון ובהגבלת התקציבים מצד המוסדות המיישבים, ואף-על-פי-כן, קיים את עקרונות הקיבוץ: סיפוק הצרכים בעבודה עצמית, פיתוח משק מעורב בנוי על חקלאות, תעשייה וייצור, עם חתירה למיכון חדשני, וליצירת תרבות חדשה. הוקם בה בית-חולים לאנשי גדוד העבודה, לימים בית-החולים "העמק" בעפולה, ויצא היומון "מחיינו" עלון ה"גדוד" שיצא בהקטוגרף.

ב1923 התפלג גדוד העבודה בגלל מחלוקות רעיוניות על השותפות הכלכלית "אוטונומיה משקית" מול קופה כללית". אנשיו שחיו עד אז במסגרת התיישבותית אחת "הקומונה ההתיישבותית האיזורית" שחברו בה שני המשקים - תל-יוסף ועין-חרוד, נחלקו בין שניהם. המיעוט שדגל ב"אוטונומיה משקית" התרכז בעין-חרוד. הצטרפותה של "חבורת העמק" (סוללי כבישים ועובדי עבודות ציבוריות) חיזקה את עין-חרוד, ובחמש שנים לקיומה הקימה וצברה נכסים כלכליים ורוחניים.