אורי ברנד
אורי נולד בכ"ז בטבת תר"צ, 27.1.1930, בבית החולים ליד
המעין.
בן בכור לשרהק'ה ואברהם ברנד ואח לאפרים הצעיר ממנו בשש שנים. שרהק'ה
אהבה את שירת רחל – ובחרה בשמו אורי, ואורי אף הוא, לאורך חייו ידע ואהב את שירי רחל.
כשעלו חברי עין-חרוד לקומי, היה כבר ילד בגן ירוק, שזכר את שעות מנוחת
הצהריים בבית הוריו ואת ארוחות יום ששי, והממתק ששמו לכל ילד בתא.
מכיתה א ועד כיתה ו' חינכה את ילדי הכיתה הגדולה – 30 ילדים – שושנה
המורה. אורי כתב: "שושנה הייתה רווקה, ואנחנו, היינו בעצם הילדים שלה. המסירות
שלה הייתה ללא קץ."
אחת מהחוויות שזכר אורי היו לצפות בווינגייט וחייליו באימוניהם וביציאתם לפעולות. כשנורו יריות על
המשק, היו הילדים נשכבים תחת המיטות כדי לא להיות בקו החלונות.
בכתה ז' עברה הכתה לבית הספר המשותף, שהילדים לקחו חלק בבנייתו.
הילדים היו מעורים ומעורבים באירועים השונים שנקשרו בעמק בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא זכר את מחנות הצבא של צרפתים ופולנים שערקו לצבא הבריטי. כשפוצצה מסילת הברזל מחיפה לצמח – ירדו הילדים לאסוף שאריות חומר נפץ, אותו פוצצו על אבנים בוואדי, וכשהתגלו מעשיהם כמובן נענשו בחומרה. אורי זכר את קליטת הילדים העולים שהגיעו לעין-חרוד, בהם עשרה מילדי טהרן שנקלטו בכיתתם. ומעל לכל זכר את השתתפותם בעזרה לעליה על הקרקע של קיבוץ דברת, מעשה שאף הוא זכה לביקורת. בשבת השחורה, כנער בן שש עשרה וחצי, נעצר ונלקח לעתלית עם כל הגברים ושוחרר אחרי שבוע.
בבית הספר חינוכו ל"עבודת כפיים" כפי שנקרא במשק, החל ב"חצירים", אספקת מספוא וירק לרפת, ושנה מאוחר יותר, ב-1947, כשהחליטו לחזק את המסגרייה, לעבודות נירוסטה לתעשיית החלב. עשרה בנים מהכיתה, ואורי ביניהם, נכנסו למפעל המתכת. התחנה הבאה הייתה חלוקת אוכל לשדה, ובכיתה י"ב הועבר לדיר ונהנה מאד מהיציאה למרעה.
הגיעה מלחמת השחרור, כבעל מקצוע נדרש, אורי לא גויס ונשאר במשק כדי שאספקת התוצרת החקלאית לא תושבת. מכסת עין-חרוד הייתה כ-60 מגויסים והוא לא היה ביניהם, אך מדי פעם לקחו אותו למשימות ביטחוניות באזור כמו ההגנה על בית-יוסף שנעזבה, כיבוש הברקן והגנה על חפציבה ובית-אלפא. לבסוף כתב אורי: "נמאס לנו מצד אחד להשתתף בלחימה ומצד שני לא להתגייס כחיילים ממש. התארגַנו שישה חבר'ה מהכיתה ונדברנו עם הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. יום אחד, עלינו על מכונית שלהם והצטרפנו ללחימה." בהפוגה עבר קורס מכ"ים בג'וערה והשתתף בקרבות הרחבת פרוזדור ירושלים.
עם פירוק הפלמ"ח השתלב בגדוד 13, גדוד העמק, ובשחרור חזר למפעל המתכת.
הגיע הפילוג. יוצאי הפלמ"ח היו בעלי נטייה לברית המועצות
וגרורותיה, שסייעו בנשק למלחמה. גם התרבות הושפעה מהשירים הרוסיים. ברגע
שהמאבק האידיאולוגי על מנהיגות ההסתדרות חלחל למשקים, זה עבר מהנוער לישוב
ולהשתלטות על בתים ואמצעי יצור, עד שלא ניתן היה להמשיך לחיות ביחד – זו הייתה תקופה
קשה מאד בעין-חרוד..
כשהחל הקיבוץ המאוחד בבניית ישוב באילת הוחלט לשלוח לשם פלוגת עבודה
מגויסת מכל המשקים שתקיים את עצמה בעבודה
שכירה ותכין תשתית להקמת הישוב. אורי הצטרף לאחר כחצי שנה ללא החלטת המשק –וקיבל אישור
בדיעבד. זמן מה עבד במחסן של "סולל בונה". במקביל התגבשה בפלוגה קבוצה
שראתה את עתידה במקום. ועסקה בדייג ובגידול תמרים.
במלחמת קדש אורי שב לאילת, גויס לנח"ל לשמור
על יוטבתה, אך הצטרף לחטיבה 9 במסעה לכיבוש שארם-א-שייח. אורי ראה את אילת כביתו
המיועד, אך כשהתנועה החליטה להקים את הישוב רחוק מהים ומהדיג, ואז גם נוצר הקשר עם מימי,
חזר אורי לעין-חרוד המפולגת. הוצע לו להשתלב בצוות הפלחה וענף זה היה ביתו מאז.
אורי נטל חלק גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים, בחזית
הצפון.
משנות ה-80, השתלב כמגויס לפרקי זמן שונים – בגלגל,
בייט"ב, באלמוג, בנערן, ובמקביל, בהתאם להשקפתו שיש ליישב את יהודה ושומרון, עזר והשתתף בעלייתם של ישובי גוש אמונים ביהודה ושומרון. הוא כתב: "הדבר העיקרי שהשפיע על חיי זה
המאבק על ארץ ישראל, מימי ילדותי עם פלוגות הלילה של וינגייט, דרך מלחמת השחרור
וכל שאר המלחמות עד היום. ההשקפה שלי היא, שבכל מקום בארץ שבו הקמנו ישוב ולא
ויתרנו עליו, גם אם זה עלה בדמים, זה חיזק אותנו ואיפה שוויתרנו יצאנו מופסדים. לא
יכולתי להשלים עם פינוי הישובים בגוש קטיף ב-2005 פשוט לברוח בלי הסכם ובלי כלום, ובגיל 75 הצטרפתי למאבק נגד הפינוי".
עוד אמר: "היום אין לי אכזבה מהשינוי שהקיבוץ עובר, אין לי דרישות
בתחום הכלכלי, זה לא דברים שחשובים בשבילי. אני אוהב את השדות, את הסלעים ואת הנופים."
כזה היה אורי - איש עקרונות מסור, נאמן לדרכו, מתגייס ויוזם ביצועם של פרויקטים מיוחדים בענף – במבצעי הסיקול הגדולים בצפון, בחיי עין-חרוד, שאין בה איש שלא יודע מהם שולחנות אורי, ואיך מחברים לשולחן כנפיים ופלטה. אין אחד שלא מתבונן בחנוכיית האבן-שמן בפתח חדר-אוכל, ורבים טעמו מהפירות שחילק מגנו, ומזרעי תורמוס שפרחו בגינותינו. איש שעשה את מעשיו בצנעה ובחברות והיה מקור חשוב להבניית הזיכרון הקולקטיבי שלנו, בסיפור קורותינו בפירוט ובדיוק רב.
כך כתב ברשימתו
האחרונה ביומן חנוכה השנה על טקס הדלקת הלפידים בסרטבה: "הדלקנו שמונה לפידים
מרהיבים! באותו ערב חנוכה, עלו עננים ממערב, כשרוח המערבית דוחפת אותם וטיפות גשם החלו לרדת. המראה היה סמלי ומרהיב
וכשחזרנו לגלגל הייתה כל הבקעה חשוכה מלבד שמונה הנקודות הללו – כמה סמלי!.."
וניתנו לאורי האושר והסיפוק מהמשפחה שבנו הוא ומימי – חמשת הילדים ו
---- הנכדים, ומסורות הטיולים, והבילוי המשפחתי שבנו, והעובדה ששלושה מילדיו
ומשפחותיהם ממשיכים חייהם בעין חרוד.
נוח בשלום באדמת עין-חרוד ו"דמעות החורף –עליך יגידו קדיש".
