שוש (שושנה) רוזן

למדתי בבית ספר בנווה צדק, שבגלל הקרבה ליפו, עבר בעת מלחמת העולם השנייה לבית ספר "הכרמל". למדנו אחר הצהריים והצטרכנו להספיק לחזור הביתה לפני תחילת העוצר בעיר. זכורים לי אנשי המחתרות, כשאחותי הגדולה חילקה ותלתה מודעות של האצ"ל.

בכיתה ח' חזרתי ללמוד בנווה צדק ונכנסתי לתנועת הצופים בשכונה. המועדון שלנו היה סמוך למסגד חסן בק.

בסיום בית הספר העממי למדתי שנה תפירה ולימודים כלליים בויצ"ו. בערך בגיל 15 יצאתי לעבוד. עשיתי קורס כתבנות ועבדתי כפקידה ב"אחוזת בית" עד שהתגייסתי לצבא.

התחלתי לרקוד בגיל 16 עם רחל נדב - רקדנית סולנית, שאספה קבוצת רקדניות תימניות. הופענו אתה בחגים בקיבוצים. אני וחברתי דליה נהגנו לנסוע לסטודיו שלה בירושלים אחרי שעות העבודה. רקדנו עד שעה מאוחרת ונשארנו ללון בביתה. למחרת קמנו מוקדם וחזרנו ישר לעבודה בתל אביב. ללהקה הייצוגית שלנו, שהופיעה בארץ ובחו"ל, קראו "הבלט התנכי".

לקראת הגיוס המליץ לי חבר שאלך לצוות הווי של הנח"ל. נבחנתי והתקבלתי. לימדתי ריקודי עם בליווי האקורדיוניסט והזמר רן אלירן. זו הייתה תקופה מקסימה, אחת היפות בחיי. במלחמת סיני הייתי בכרם שלום, הכנתי שם ריקוד לחג העלייה על הקרקע. כך עשיתי אחר כך גם ביוטבתה.

אחרי הצבא למדתי בלט קלאסי. ג'רום רובינס המליץ שאצטרף ללהקת "ענבל" ושרה לוי-תנאי קיבלה אותי. הופענו הרבה, נסענו לסיבוב הופעות ארוך ברחבי ארצות הברית, השתתפנו גם כדמויות מהתנ"ך בסרט על ישו, שביים ג'ון סטיבנס. למרות שנפגעתי בברך, המשכתי לרקוד עד גיל 30.

לעין חרוד הגעתי כדי לבקר את חברתי זמירה (מיכאלי) וכאן הכרתי את חזי רוזן.

ב-1967 חזי ואני נישאנו ובאתי לחיות בעין חרוד.

ב-1969 נולד בננו יאיר והוסיף לנו שמחת חיים, אבל לי היה קשה בחינוך המשותף.

התחלתי לעבוד בגן רימון עם מאירק'ה ומימי, זמן מה עבדתי בחדר האוכל ובהמשך - במזכירות. כעבור כמה שנים עברתי לעבוד בתפירה. קיבלתי חדר עבודה מעל לגן רימון, למדתי בקורס קצר של תדמיתנות והתחלתי להיות עצמאית. בתפירה עסקתי כ-40 שנים.

יאיר גדל והתחתן עם גלית. נולדו לי 3 נכדים שמאוד קשורים אלי ואוהבים אותי. טוב לי שהם כאן.

בשנים האחרונות אני משתתפת בלימודים ב"דורות בגלבוע", מתעמלת ושומעת הרצאות. טוב שיש מרכז כזה באזור. בגילי אני מרוצה מהחיים בקיבוץ וכל זמן שאני עצמאית טוב לי.

חזי נפטר ב-1999 ולא זכה לראות את יאיר מתחתן, צר לי שהוא לא זכה להכיר את הנכדים.

אני מאוד מתגעגעת למשפחה הגדולה שהייתה לי בנווה צדק. אהבתי את השירה התימנית והיא חסרה לי, את התפילות שבקעו מבתי הכנסת בנווה צדק.

כאשר הברכיים והגיל נתנו את אותותיהם, עברה שוש לבית חרוב, שם המשיכה לחיות - צנועה, שקטה, חביבה וללא תביעות מהסביבה, כשגלית, יאיר והנכדים ממשיכים לבקרה.

שוש נפטרה בבית חרוב, בשלווה ובשיבה טובה. יהי זכרה ברוך בתוכנו.