נירה זכאי

נירה נולדה ב-1935, לישעיהו לינדר וליושה אקרמן, ביער הרצל, בחולדה, בחווה החקלאית, שננטשה לאחר מאורעות תרפ"ט ויושבה מחדש על ידי חברי הכשרת "גורדוניה" מפולין, שחיכו שם למקום עלייה על הקרקע. אביה חשב על שני שמות הקשורים לפעילותו כפלח – נירה ותלמה. אמא בחרה בשם שצלילו ערב לאזניה – נירה. אחים לא היו לה ולאורך השנים אימצו ההורים ילדים, שבבגרותם לא שמרו על קשר, לאכזבת המשפחה.

נירה הייתה בין הילדים הראשונים של חולדה. 3 שנים חיו הפעוטים ביער חולדה ורק בקיץ 1938 עברו לישוב הקבע ולבית ילדים מסודר. המעבר לכתה א' היה אירוע משמעותי בחייה, עם המחנך שליווה אותה בכל שנות בית הספר – עוזר חולדאי.

במלחמת העצמאות פונו ילדי חולדה לתל אביב. כשחזרו גויסו גם הם, בני המצווה, למשימות איתות וכקשרים.

בשנות הנעורים העניק המורה יוסף שה-לבן לנירה, חובבת הספרות, חווית לימוד ספרות במיטבה, ומתנה גדולה – הקריאה והאהבה לספר. 

את ראובן זכאי בן גבעת ברנר, שעבר בפילוג לנצר סירני, הכירה בסמינר י"ב  של נוער האיחוד, שהתקיים בצופית. כשראתה אותו גבוה, רזה עם עיניים מאירות, אמרה לחברתה: "זה יהיה בעלי".  ביום הכיפורים 1953 בא ראובן לבקר אותה בעגלה רתומה לסוס. זה היה תחילת הקשר שהסתיים באופן טרגי ב-1973, במלחמת יום הכיפורים. כשדיברו על חיים משותפים התנה ראובן שבשנה הראשונה יחיו בנצר סירני. את חתונתם החפוזה יזמה נירה, כדי שסוף סוף יהיה לה חדר מגורים כלבבה. 

ב-1957, בערב חג השבועות, נולדה נתי – עינת. עוזי נולד אחרי שנה, כשהמשפחה חזרה לחולדה. "היינו בני 23 וכבר הורים לשני ילדים."

ב-1965 יצאה נירה ללימוד בקורס בן שנתיים לאחיות מרפאה. למרות שלא הייתה זו משאת חייה, השתלבה במרפאה עם פרוץ מלחמת ששת הימים. העבודה במרפאה הייתה עולם מלא. הקשר עם האנשים בשעות הקשות והשמחות מילאו אותה.

חני נולדה בספטמבר 1972 ולמשפחה הייתה שנת אושר אמיתי. 

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. ראובן נהרג ב-8.10.1973 בקרבות הבלימה במעוזי התעלה. כמעט שבועיים אחר כך באו לחולדה להודיע שהוא נעדר. היה רק בן 38.    

נירה לקחה עזרה פסיכולוגית ומחברי הקיבוץ בחרה לקבל כל עזרה שתסייע לה לשרוד את הימים הבאים. הפרידה האמיתית מראובן הייתה כשנירה, נתי ועוזי הגיעו לגבעת הקרב ברפידים שם התפוצץ הנגמ"ש של ראובן. 

בחייה החלה תקופה חדשה. נירה כתבה יומן, שרשימות ממנו התפרסמו בביטאון "איגרת" - דברים כואבים על המלחמה. בעקבותיהן, התבקשה וקיבלה על עצמה להוציא חוברת זיכרון לחללי הגדוד  של ראובן, בשם "בצהרי יום הכיפורים". לאחר שסיימה, כתבה: "החוברת יצאה יפהפייה... אבל אני את חלקי גמרתי... הרגשתי שסגרתי מעגל חשוב וקשה בחיי".

ואז הוצע לה תפקיד ב"איגרת", שאותו קיבלה בשמחה. היא התקדמה והפכה לעורכת, נוסעת ברחבי הארץ ומראיינת מבוקשת בקיבוצים. הבחירה לצאת מן הבית. הייתה נכונה.

בתקופה זו נכנס נתן לתמונה. "התחלנו שבע שנים של עבודה על הקו בין עין חרוד לחולדה."

ב-1.8.1983 הביא נתן את נירה לעין חרוד. בהדרגה למדו כולם לחיות ביחד והחיים במשפחה המורכבת נעשו נינוחים וקרובים. עשור אחר כך כתבה נירה: "השארתי מאחורי חלק נכבד מחיי – משפחה, הורים, בנים, אפילו נכדה קטנה והרבה חברי ילדות טובים. להתחיל מהתחלה היה קשה אבל אפשרי. היום עין-חרוד היא הבית שלי. בית טוב.

ובבית הטוב, בעין חרוד, נתנה נירה מכל הטוב שבה, מחוכמתה ומניסיון חייה - כמטפלת בתינוקות ואחר כך בילדי בית הספר, בחדר האוכל, וכעורכת נהדרת של יומן המשק. יעצה ועזרה לחברים רבים במצוקה, בישירות שלה, בדיוק ובקורטוב ההומור והמבט המפוכח.

ב-2014 נפטר נתן. לאחר מותו הלכה נירה והתכנסה בעצמה, התרחקה מהחברה וגם בריאותה התרופפה. לבסוף עברה לבית חרוב. בטקסט שנכתב איתה לתערוכת בני ה-90 אמרה:

"הגעתי לעין חרוד  עם 3 ילדים: עינת, עוזי וחני, ויחד עם שלושת  הילדים של נתן: גלעד, מיכל ויובל, יצרנו משפחה שמקיימת יחסים מצוינים. אני נמצאת בבית חרוב. מטפלים בי מאוד יפה. מפנקים אותי בארוחות, בטיפול וביחס טוב. ומהו הסוד לאריכות ימים? לא יודעת, לא חושבת על זה."

המשפחה הגדולה שיצרה ועטפה -  ילדיה שלה ושל נתן, 18נכדיה ו-13 ניניה - בוודאי יזכרוה בחום, באהבה  ובתבונה, שבהם טוותה את הקשרים ביניהם ושמרה עליהם.

ואנו נזכור את הדברים שכתבה אחרי מלחמת יום הכיפורים ב"איגרת": "בחורף הזה נבכה יחד עם טיפות הגשם שיזלגו על חלוננו. ויש לנו הרבה על מה לבכות - על אלה שלא יחזרו, והם רבים-רבים, על עצמנו, שנשארנו לבד. אבל אחרי החורף יבוא האביב, ואז נצטרך לשים קץ לבכי, למחות את הדמעות. אני מזמינה למסיבת החיים, אלה הנמשכים לקראת התקווה."

נירה נפטרה בגיל 90, עשירת חיים ומעש.

יהא זכרה ברוך.