שלומית בן ארי

שלומית ,בת אברהם-אלי גוברמן ורחל אנגל גוברמן, נולדה בקיבוץ רמת הכובש בשנת 1935, אחות בכורה ללייזר וליהונתן. 

ילדותה עד גיל 15, עד סוף מלחמת העצמאות, הייתה באחד המקומות ההרואיים והמסוכנים בתולדות הארץ. השכנים בכפרים הערביים היו יורים על הקיבוץ. בלילות פירקו גדרות ועקרו עצים. היו גם התקפות מאורגנות של כנופיות על המשק. החברים היו עובדים ביום ושומרים בלילה, והיו פצועים והרוגים.

במאורעות 1936 -1939 החריף המצב ורמת הכובש הייתה נתונה להתקפות בלתי פוסקות, לפעמים באופן יומיומי, יריות, פצצות, ועוד. היו חודשים שבהם העבודה בקיבוץ כמעט שותקה, כי כל החברים היו עסוקים בשמירה ובאבטחה. עשרות נהרגו עוד לפני מלחמת השחרור. 

שנות ילדותה של שלומית עברו באווירה ביטחונית קשה ולמרות זאת, לא הפכה לאדם מלחמתי או שונא, להפך, הייתה תמיד עוגן של רוגע, קבלה ומאור פנים בכל שנות חייה.

רמת הכובש הייתה מאוד משמעותית עבורה ולאורך כל חייה הייתה מחוברת והרגישה שזהו ביתה כאילו לא עזבה מעולם. שלומית הייתה קשורה מאוד למשפחתה - להוריה המיוחדים, לשני אחיה הצעירים ולמשפחה המורחבת, לקחה על עצמה להיות עמוד מקשר של כל המשפחה על שלוחותיה.

את יאיר פגשה כאשר בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית עברה עם בנות כיתתה לעין חרוד ללמוד בכיתה י"ב. עם סיום הלימודים התגייסו הבנות לצבא.

אחרי טירונות קצרה של שבועיים, שובצו הבנות לגולני - הבנות הראשונות שנכנסו לגדודים. שלומית שובצה במרכזיה ובאחד התרגילים קיבלה ציון לשבח על תפקודה. היא נדדה עם הגדוד למקומות האימונים בשטח, כשסירה קוצנית שימשה כמזרן באוהל הסיירים, עליה פרשו את שקי השינה. פעם באמצע הלילה חטפה עקיצות מעקרב בצוואר וביד. הכאבים היו חזקים מאוד אבל לא היה למי להתאונן וכדי לא להעיר את הבנות. זחלה מחוץ לאוהל וחיכתה לבוקר.

ב-1954 נישאו יאיר ושלומית בעין חרוד. שלומית החלה לעבוד במשתלת עצי הפרי. לאחר כשנה נולדו (להפתעתה) תאומים - רמון והראל. ב-1959 נולד זיו. בשנה זו, כשהתאומים היו בני 4 וזיו בן 3 חודשים, יצאה המשפחה לשנתיים לעזרת הקיבוץ הצעיר, יראון, שם עבדה שלומית במטבח, ולמדה לבשל לראשונה בחייה. 

כשחזרו לעין חרוד עבדה שלומית בבתי ילדים ומילאה תפקידים בריכוז החינוך ושנה כמזכירה. במשך שנים עבדה כמטפלת בגן אורן, שבמהלכן נולדה הבת, ארבל (1966) והבן, שחר (1970).

ב-1977 יצאה לקורס מטפלות של שנה באורנים. ועם שובה מהקורס נכנסה לעבוד כמטפלת בכיתות ה'-ו'. ולאחר מספר שנים טיפלה בחברת הנוער "גלבוע", כשהיו בכיתה י"ב. 

אחרי שנים של עיסוק בחינוך במסגרות שונות, טיפלה שלומית במתנדבים במשך כ-10 שנים. לאחר מכן עברה לעבוד במרשם תושבים.

בינתיים גדלה המשפחה, הילדים התחתנו ונולדו נכדים. לשמחתם של יאיר ושלומית כל ילדיהם חיים בעין חרוד.

במלחמת יום הכיפורים נפלו אחיה הצעיר יהונתן ובן דודה שלום, שניהם בני אותה כיתה ברמת הכובש וחברים טובים מאוד. ליהונתן נשאר בן, דותן, שהיה אז בן 3 וכמובן יעל אלמנתו ואהבת חייו. נפילתו של יהונתן הייתה קשה מאוד להורים ולמשפחה, אבל בתום "השבעה" קרא האב לכולם, כולל יעל אלמנתו של יהונתן, ואמר: "ממחר כולם חוזרים לעבודה וללימודים".

ב-1981 יצאו שלומית ויאיר לטיול של חודשיים בארה"ב עם אחיה לייזר ועם יעל אשתו של יהונתן ז"ל. מאז יצאה שלומית לטיולים נוספים, חלקם עם אחיה לייזר.

סיפור חייה של שלומית רקום בתוך סיפורו של העם היהודי, סיפורה של הציונות וסיפורם של החלוצים בקיבוצים, סיפורה של ארץ ישראל וסיפורם של רמת הכובש ועין חרוד, סיפורה של משפחה ושל אם בתקופה הזו.

אנו נזכור את שלומית היפה, הזקופה ומאירת הפנים, נעימת הסבר, בעלת הקול הנעים והקריאה המוטעמת, שלומית, שבכל הליכותיה שררו ההרמוניה, שלוות הנפש ואצילות הרוח. שלומית אמא טובה לרמון והראל, זיו, ארבל ושחר, סבתא ל- 15 נכדים וסבתא-רבתא ל- 6 נינים!

נוחי שלומית בשלום באדמת עין חרוד.