רעיה קרפובסקי

קיבלה חינוך רוסי בגימנסיה ממשלתית, מבלי לדעת מלה אחת ביידיש. אחרי סיום לימודיה בגיל 17, עבדה בעבודה משרדית. 

ברוסטוב הכירה את בן זוגה, נחום קרפובסקי. ביחד עברו מהפך בהגיעם להכרה הציונית ובמאמציהם לעלות לארץ בקבוצה, שהתלכדה מרחבי רוסיה. רעיה התבלטה בשמחת החיים שלה, בהופעתה היפה עם הצמות, בעליזותה, עם שירה וצחוק תמידיים. בזמן אבל על מות 5 מבני הקבוצה בדרך החתחתים שעברו, ידעה להכניס נימה חמה ומלטפת.

הדרך לארץ ישראל כללה ניסיון מעבר בגבול הקווקז, משם לגבולות לטביה-ליטא עם תחנה במוסקבה. לפרנסתם עבדו חברי הקבוצה בכל עבודה קשה בבניין ובדוברות הנהר, כשרעיה הצעירה והיפה מלאת מרץ וחיוניות עובדת בכל עבודה פיזית קשה, בזריזות וברוח שמחה. בהיותם בדרכים יזמה רעיה חיי קומונה של הקבוצה. לאחר יום עבודה קשה של 14 שעות, חיים על לחם צר ומים לחץ, למדו עברית ושקדו על הכרת המולדת שאליה נשאו את פניהם.

כשהיה עליהם להתאכסן תקופת מה במחסן תבואות, בציפייה לכסף ולרישיונות עלייה, ידעה להפוך אותו לפינת חיים שוקקת, שנעשתה למרכז חיים ציבוריים של תנועת "החלוץ" ו"צעירי ציון" בליטא.

ב-1921 עלתה לארץ והצטרפה לחבורת העמק. ב-1922 נולד בבאר שבע הבן הבכור תוליק (נפתלי). 

ב-1923 הצטרפה החבורה לעין חרוד. ב-1926 נולדה ליד המעיין הבת נעמי ואחריה, ב-1928, נולדה הבת הצעירה רותה.

בעין חרוד עבדה רעיה בפלחה. התבלטה במרץ הרב שלה. הייתה לה נפש לוהטת, צמאת אהבה וחיים, והיא בעלת דעה תקיפה, אישה מתקוממת שלא רצתה להיכנע, בכל הכוח עמדה על שלה. השתתפה באספות והביעה את דעותיה. בלילות החג רקדה במעגל הרוקדים בהתלהבות ובשמחה.

בגיל 41 החלה לסבול מכאבים חזקים בפנים. תחילה חשבו שמקורם בשיניים, אך מצבה החמיר והדלקת התפשטה במערכת הדם והביאה למותה.

השאירה אחריה את בעלה ושלושת ילדיה האבלים.

יהא זכרה ברוך.