אליהו סט
ט' טבת תר"ן - י"ח שבט תרצ"ו
1.1.1890 - 11.2.1936
אליהו נולד ב-1890 בעיירה בפולין, למשפחת חסידים אדוקה אך לא קנאית. מוצא המשפחה ממגורשי ספרד (סט = ספרדי טהור). פרנסת המשפחה הייתה על חקיקת מצבות וחריטת עץ.
בהיותו בן 11 מת אביו ודאגת הפרנסה נפלה על אחיו הבכור בן ה-13. אליהו עזר לאחיו בחקיקת המצבות. האם, שנשארה מטופלת ב-7 יתומים, הקיפה אותם באהבה ובחמימות.
אליהו התחנך ב"חדר" ובישיבות. היה שונה מהטיפוס היהודי: לא פחד מכלבים והתיידד אתם בקלות, אהב ציפורים והאכיל אותן, ידע לזרוק אבנים ולקלוע למטרה, משוגעי העיירה היו ידידיו, הביא להם אוכל ובגדים וגירש את הילדים שהתנכלו להם. כששיכור נוצרי איים בגרזן על חצר השכונה, הפיל אותו אליהו, לקח מידיו את הגרזן ואחר כך הגן עליו מפני נקמת היהודים, שיצאו ממקום מחבואם. כשעברה שמועה שעומד להתרחש פוגרום בעיירה, הסתובב אליהו עם מוט ברזל בידו לפני השער. ראו זאת בני הנוער והצטרפו אליו. כך נמנע הפוגרום.
בגיל 16 הצטרף לאגודת "צעירי ציון". בגיל 18 הכין עצמו לעלות לארץ, החל לתרום ולהתרים בקופסת הקרן הקיימת, הזמין את עיתון "הצפירה", שקד על לימוד עברית והדביק בכך צעירים רבים בעיירה. לאחר שנה הודיע כי הוא עולה ארצה. בני המשפחה הפצירו בו לבל יעשה זאת. לבסוף נפרדו ממנו בהבטחה שישלח מכתבים מדי שבוע.
ב-1909, בגיל 19, עלה ארצה. בכל מכתביו כתב על אושרו בארץ. השפעת מכתביו הייתה גדולה. אחיו ואחיותיו ראו בו דמות אגדית, שמספרת על דרך חדשה בחיים, שלמרות הקשיים והמכשולים, מאושר האדם ההולך בה. לא מעטים מצאו את דרכם לארץ לאור מכתביו.
בארץ עבד בחדרה, שם נפל עליו עץ שנכרת וגרם לפציעה חמורה ברגלו, דבר שהציק לו כל ימיו. מחדרה עלה צפונה, עבד בכנרת, אום ג'וני, מגדל ובקואופרטיב במרחביה, בו נשאר 8 שנים. היה חבר נאמן וחביב על כולם, פעיל בוועדת התרבות, ובאספות. עבד בכל עבודה נדרשת והתנדב לעבוד עם זוג פרידות פראיות, השתלט עליהן בקלות ו"אילף" אותן. בערבים היה מספר סיפורי אגדות חסידיות. במסיבות היה מתפרץ בריקודים והלהיב את כולם. גילה חברות ומסירות לכל סובביו ובעיקר אהב לשעשע את הילדים ולהכין להם צעצועים משאריות חומרים.
ב-1919 התפזרה קבוצת מרחביה. אליהו חלה בקדחת ספרדית ונחלש מאוד. הוא עבד במזכירות "סולל בונה". כעבור שנתיים חזר לחיי קבוצה בעין חרוד שם חזר לחיי עבודה פיזית. עבד ברצעניה ו ובסנדלריה. אהב לספר סיפורים ולשיר עד כלות הנשמה. כשנחלש וגברו כאביו עבר לבוד בהנהלת חשבונות במזכירות. כל חייו המשיך ללמוד לאחר יום העבודה, לעיין בש"ס ובספרים של סופרי ההשכלה.
מת בפתאומיות מגידול סרטני שהתפשט בגופו. למרות הכאבים שמהם סבל, סירב ללכת להיבדק. עד שהגילוי המאוחר לא אפשר טיפול.
היה דמות מיוחדת בעין חרוד, נזיר מיין, בעל זקן שחור, לבוש שחורים ונעול מגפיים, נשען על מקלו וסיגריה נצחית בזווית פיו. מאיר פנים לכל אחד ובמיוחד לילדים, שציפו להאזין לסיפוריו. הוא התקין להם צפצפות, צעצועים ומשחקים. הוא עצמו נותר ערירי. האבל על מותו היה גדול.
בן 46 במותו.