אברהם שוונגוורצל (מילדי טהרן)

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברח עם הוריו לשטח הכיבוש הרוסי. אחרי 8 חודשים הם גורשו לסיביר.

התנאים היו גרועים ביותר. מדי יום הלכו הוריו לעבוד ביער, הקור הגיע למינוס 40 מעלות, אנשים מתו ברעב, גרו 7 משפחות בצריף אחד, לא היה בית ספר והילדים לא למדו. הסבל הזה נמשך כשנה וחצי.

מסיביר עברה המשפחה לאוזבקיסטן. לא היה מה לאכול ומה ללבוש. ההורים מכרו חפצים כדי לאכול. האם חלתה בצהבת והאב - בקדחת. לא היה כסף לתרופות. אברהם נסע לסמרקנד למצוא פרנסה. הוא ואחותו חלו בטיפוס הבהרות. המשפחה עברה לקולחוז, אבל גם שם התנאים היו קשים.

ב-1942 החלו בהעברת נתינים פולנים לאיראן. ההורים שלחו את אברהם ואת אחותו הצעירה, ברכה, עם ילדי בית היתומים. אחרי יומיים הגיעו לאיראן. חלו בדיזנטריה והועברו לטהרן. החיים בטהרן היו קשים מאוד - רעב, חום נורא, עוני ולכלוך. הילדים חלו בטיפוס, אנגינה, קדחת ועוד. אברהם כתב מכתבים להורים אך לא קיבל תשובה. בחורף חדרו הגשם והקור דרך יריעות האוהלים. אברהם דאג וטיפל באחותו לאורך כל הזמן.

יום אחד, בארוחת הצהרים, הודיע המדריך: "נוסעים לארץ ישראל". נסעו ברכבת להודו ובאנייה. בהודו שהו שבועיים. הדרך הייתה מסוכנת. אחרי 4 שבועות הגיעו לעתלית. משם הגיע אברהם לירושלים. הרגיש טוב, רק הדאגה להוריו לא נתנה לו מנוח. לאחר זמן בחר אברהם בחיי קיבוץ ונרשם עם ברכה לעין חרוד. כאן למד ועבד בחשק, למד עברית, נקלט בחברה, שר - היה לו קול יפה - ורקד. היה שמח בחייו החדשים.

כשנפתחה הבריכה, הלך עם כולם ואמר: "הנה כאן אלמד לשחות". הוא נכנס למים וטבע. עד שמצאו אותו עבר זמן ופעולות ההחייאה לא הועילו. הוא נפטר, והוא בן 15.

יהא זכרו ברוך.