אליהו פליישר

ב-1912 באתי לארץ ישראל. עבדתי באום ג'וני, הקבוצה הראשונה בארץ. אחרי עבור הקבוצה לדגניה עבדתי שם שנה וחצי. אחר כך עברתי למצפה (על יד טבריה). הייתה שם קבוצה מלודז' בת 12 איש.

ב-1914 יצאתי את הארץ ונסעתי ללודז' לשם מילוי חובת הצבא. באתי ערב מלחמת העולם. בזמן המלחמה עבדתי אצל הגרמנים בסלילת כביש ביער.

ב-1920 באתי שוב ארצה. באתי לקבוצת כנרת. עבדתי שם שנה. אחר כך נסעתי לחדרה: עבדתי אצל איכר. חליתי בקדחת. עברתי לשוּני  גם שם המשכתי לקדוח. משם עברתי לכנרת, השתתפתי בסלילת כביש מגדל-צמח. במגדל עברתי לגדוד העבודה, הייתי סניטר. משם לעברתי לעין חרוד, לתל יוסף, ובעין חרוד השתקעתי עד היום הזה.

אליהו-איליה נולד בדרום רוסיה לאב "מתקדם" פעלתני, שעסק בחינוך. האם הייתה מיילדת ודאגה לחינוך הילדים. במשפחה דיברו רוסית. בילדותו חלה במחלה אנושה שהשאירה בו עקבות: שמיעתו נפגעה וגם מוחו נפגע. 

בדגניה עבד עם טרומפלדור ועם א.ד. גורדון. בעין חרוד נסחף בשמחת החיים של החברה הצעירה. בנפשו נשאר תמים. ברגעי שובבות ועליצות התבדחו חברים על חשבונו והפכו אותו לליצן. כאשר חש בכך, נפגע וכעס. למרות ליקויו הגופני והנפשי היה גאה. 

את רעיונות הקיבוץ תפס כפשטותם. היה העגלון של המשק ואהב לעזור לכל אחד בלי חשבון של שעות. עזר לחלש, לילד, לחולה, בימי גשם ובוץ ובשעות החום - עם עגלתו היה מוכן תמיד להסיע נוסעים לתחנת הרכבת, להביא מטען פרטי משם, להעביר מיטה או ארון. לעתים נראה פליישר כאחד מל"ו צדיקים, שעליהם העולם עומד. 

פליישר ניחן בערות רבה, התעניין בכל הנעשה בחיי החברה והמשק, בתמורות היישוב, הציונות והמדיניות הבינלאומית. רצה להבין והשתדל לחדור לעומק הבעיות. לשם כך היה "מנדנד" לאנשים והתיש את סביבתו. הרבה לקרוא בספרים, בבחינת אדם הצמא לדעת. את סיפוקו מצא במשחק השחמט. עלה בכך על רבים אחרים.

אליהו פליישר חי בשולי החברה והיה אדם בודד. מספר חודשים אחרי שהגיע לגיל 50, ברגע של ייאוש ודכדוך נפש, שם קץ לחייו העריריים, הגלמודים והעגומים.

יהא זכרו ברוך.