טוני לבנון

ב-1939, בגלל הפגזות הצבא האיטלקי, עברה המשפחה לווילה על חוף הים, עד יעבור זעם. 

ב-1942, כשכבשו הנאצים את טוניסיה, שבו לגור על החוף, עד לכיבוש בנות הברית במאי 1943. 

אירועי המלחמה והסיפורים הקשים ששמעה על שואת יהודי אירופה יצרו בטוני את ההכרה שמקום היהודים בארץ ישראל. יחד עם שני אחיה התעניינה בארגונים ציוניים, נרשמה לקורס עברית באליאנס, הצטרפה לתנועת "דרור" וצירפה אליה את שני אחיה.

כשעסקה בסידור תעודותיה במשרד הפנים התברר לה שאביה רשם אותה בשם טוני, על שם סבתה. הדבר מצא חן בעיניה והיא החליטה לאמץ את שמה החדש. 

ב-1959 סיימה טוני את לימודיה, שכללו שנה אקדמית ראשונה במדע ופילוסופיה, הוראת מתמטיקה ומורה מחנכת בכיתה ז'.

ב-1950, בגיל 20, ארזה מזוודה ויצאה עם חבריה לגרעין שהיה מיועד להקים את קיבוץ רגבים. באותה שנה עלתה ארצה דרך מרסיי והצטרפה את שני אחיה לייסוּד קיבוץ רגבים. בקיבוץ חוותה חלוציות במלוא מובן המלה, עבדה בחקלאות והתגייסה לעזור בקליטת העולים במעברת פרדס חנה.

ב-1954 פגשה טוני את נפתלי לבנון, הקיבוצניק מעין חרוד. הם נישאו ובנו את ביתם בעין חרוד. כאן נולדו להם שני ילדיהם, עמית (1955) והלל(1959).

ב-70 שנותיה בעין חרוד פעלה טוני רבות וקיבלה על עצמה תפקידים רבים. במקביל הייתה פעילה ומגויסת לתנועה ולמפלגה. הדריכה את חברת הנוער "הקוצר", שימשה פעמיים כמזכירת הקיבוץ ועשתה שתי קדנציות כמנהלת בית הספר המקומי, נשלחה כשליחה מטעם הסוכנות היהודית למרסיי וגויסה לשמש כמזכירתו של יצחק טבנקין באפעל. מאוחר יותר לימדה אנגלית בבית הספר המקומי והשלימה תואר ראשון באוניברסיטת חיפה. יזמה והקימה עם עבד מיכאלי ורפי לביא את פינת החי עבור ילדי בית הספר. ארגנה בחופש הגדול את הקייטנה על הכרמל ואת ההפלגות של בני י"ב לאיי יוון. התגייסה לתק"מ כמנהלת חינוך ב-3 המועצות האזוריות השכנות: עמק יזרעאל, גלבוע ועמק הירדן.