רעיה פרלמוטר

מגיל צעיר לקחה על עצמה אחריות של בוגרים. כשפרצה המלחמה הטיל עליה האב סידורי בנק וכספים. הייתה מתרוצצת והעניינים היו לא פעם יגעים. קרה שעסק שסידרה היה למורת רוחו של האב והוא סטר לה לעיני האנשים בבנק. הילדים מחו על כך וארגנו שביתה נגדו. היחידה שעמדה לצד האב הייתה רעיה, בסלחנות ובהבנה הגנה עליו, והמשיכה לסדר את ענייניו.

ב-1916, נסגרו בתי הספר בעיירה בגלל המלחמה. רעיה בת ה-17 לקחה את אחיה הצעירים העירה, ללוּצק, כדי שימשיכו ללמוד, שכרה עבורם חדר, נטלה על כתפיה הצעירות את הדאגה לבגדים, לאוכל, ולימדה-הכינה אותם להשתלבות בבית הספר. במסירות ללא גבול, מתוך ביטול האני שלה, הובילה והדריכה אותם. הודות לה זכו ללמוד בבית הספר ולמדו כיצד לחיות.

ב-1918, עם סיום המלחמה, אבדו עקבותיו של הבן הבכור. רעיה יצאה לחפשו, חצתה גבולות, נחשדה כמרגלת ונאסרה, עברה מכשולים, עד שהגיעה ומצאה את מקום קבורתו. בבית סיפרה את קורות מסעותיה ופגישותיה הרבות. בהתלהבות תיארה את הכוח הכול-יכול של האדם ואת אמונתה בטוב שיבוא.

ב-1925 עלתה רעיה לארץ והצטרפה לקבוצת "הכובש" (כיבוש העבודה העברית) בפתח תקווה, שם  עבדה בלול.  במאורעות 1929 התמידה בעקשנות להוביל את הלחם שסיפקה מאפיית הקיבוץ ליישובי הסביבה, למרות הסכנה שהייתה כרוכה בדבר.

ב-1930 הגיעה כעזרה לעין חרוד. כאן עבדה בעיקר בחקלאות עונתית: בקטיף אשכוליות ובאריזתן, בציר ענבים ובאריזתם למשלוח, בטיפול בעצים ובגפנים וגם בלול התרנגולות. התמסרה ללא ויתורים או פשרות, בכל כובד הדאגה והאחריות.

בעין חרוד נישאה רעיה לאריה צימרמן ונולדו להם הבנים מלאכי (1930) וישי (1934). הוריה של רעיה הגיעו בעקבותיה לעין חרוד ורעיה טיפלה בהם במסירות יוצאת דופן עד למותם.

בפילוג בעין חרוד (1952) התפצלה המשפחה: האב אריה עם ישי הצעיר עברו ל"איחוד" ורעיה עם מלאכי נשארו בקיבוץ המאוחד. למרות הפרידה, שמרה רעיה על הקשר החם עם ישי.

בגיל 60 עדיין שמרה על מאור הפנים, התמימות והאופטימיות שלה, עדיין עבדה בעבודות חקלאיות עונתיות ועדיין האמינה בטוב שבאדם. זכתה לנכדים וסיפרה בהתלהבות על התפתחותם.

ואז תפסה אותה מחלת הסרטן. עברה ניתוח ששלל ממנה את יכולת הדיבור, אך עדיין האמינה שכל הטוב עוד מחכה לה. אישה מיוחדת מזן נדיר.

נפטרה בגיל 61. יהא זכרה צרור בצרור חיינו.