משה קרייסברג

בגיל ההתבגרות הושפע משה מגיסו, לייבוש רוס, שמרד במשפחתו החסידית האדוקה, למד מקצוע של מסגר אומן, והביא לדרוהוביץ השקפות סוציאליסטיות של קדמה. במלחמת העולם הראשונה נפל בשבי הרוסי וחזר משם עם השקפות קומוניסטיות.

בגיל 15 שוכנע משה בצדקת הדרך שבה בחר לייבוש והוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית. בתום לבו ובלהט רוחו נצמד לדגל שבו האמין כי ביכולתו להביא גאולה לאדם בכלל ולאדם היהודי בפרט. מאז היו חייו לפרשה רצופה של פעילות מסורה, שסכנות וסבל קשורים בה.

בגיל 16 נחבש לראשונה בבית כלא. נוסף לכך שנאסר תכופות ולפעמים סבל עינויים, דאגה המשטרה שלא יוכל להתפרנס כראוי. משה סבל רעב. הוא נמנע מלבקר את משפחתו, פן יסכן אותה. בחורף מצא פינת שינה בבית המלאכה של ידיד. מצבו החמיר והוא נשלח לצרפת, שנזקקה לפועלים זרים. הוא עבד בכל עבודה מזדמנת, קשה ודוחה ככל שהייתה, עד שנאסר וגורש חזרה למולדת עקב השתתפותו בהפגנה פוליטית בהוראת המפלגה הקומוניסטית.

באחת מפעולות המפלגה הכיר משה את רגינה. הם החליטו להינשא ולגור אצל אם רעייתו. שליחותו לספרד ע"י המפלגה, לעזרת מתנגדי הפשיזם, נכשלה. הוא חזר לרעייתו בקרקוב, שם חווה מאסרים ועינויים, שלא הרתיעו אותו מדרכו שבה האמין והיה בטוח בצדקתה.

במלחמת העולם השנייה עבד משה כאח בבית חולים בלודז'. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אפשר לו ולרגינה לעבור לתחום הרוסי וכך ניצלו מגורלם של יהודי פולין. בדרכם לרוסיה נשאו משה ורגינה בידיהם פצוע משותק מבית החולים, ששכח את שמו אך זכר שגר בעיר בגליציה. בדרך חתחתים רצופת סכנות הגיעו ללבוב, שם מצאה את הפצוע בת אחותו והפצוע קם על רגליו והחל לשוחח עם משפחתו, לתדהמתם של רגינה ומשה. 

בברית המועצות התנדבו משה ורגינה לצבא האדום. כחייל חובש עבר את תלאות המלחמה והגיע עד לכיבוש ברלין. אחרי המלחמה חזרו לפולין, בה מילא משה תפקידים שונים וחשובים.

בשנות ה-50 הגיעו משה ורגינה לארץ עם בנותיהם, מילה (11) ואלה (5), לאחר שנוכחו שבפולין לא יחושו חופשיים כיהודים, בגלל האנטישמיות. לאחר תקופת לבטים וחיפוש דרך הגיעה המשפחה לעין חרוד. משה ורגינה התקבלו כחברי הקיבוץ והבנות השתלבו בכיתות בית הספר.

לאדם פעיל ומלא מרץ כמשה, היה קשה להסתגל לחיי הקיבוץ השלווים. הוא נכנס לעבוד כמסגר ובשעות הפנאי עזר לחברים בתיקונים קטנים בבתיהם, חש צורך לעזור לכל נצרך ולגרום הנאה לזולת. מדי פעם יצא לפגישות עם עולים בניסיון לשכנע אותם לעבור לחיות בקיבוץ.

עם זאת, הוא עצמו לא חש כי נקלט. חש מבודד וממורמר. היה איש של אידיאה, לא כציוני אלא כפועל שחי בחברה סוציאליסטית, ללא ניצול קפיטליסטי. הוא קורץ מחומר טוב של מהפכן תמים וישר דרך, של אידיאליסט, שכל דרכו בחיים נאבק למען אידיאה שבה האמין בכל חום לבו.

היה בעל נפש פיוטית ולב זהב, רגיש לסבל הזולת ומוכן תמיד להגיש עזרה. בשנה האחרונה חלה ונפטר. בן 56 במותו.