בלה פנינית

כשסיימה את הגימנסיה בעיר הסמוכה, זוויהיל, נסעה בלה לאודסה כדי להמשיך ללימודים גבוהים, שם גיבשה את השקפת עולמה הציונית ובחרה לקחת קורסים בחינוך ובעברית. כשהשלטון הקומוניסטי החל לרדוף את הארגונים הציוניים חזרה בלה הביתה וטעמה עם שאר היהודים את טעם הפוגרומים שהציפו את אוקראינה.

ב-1920 הוקם בזוויהיל, בעזרת התנועה הציונית, בית יתומים לילדי קורבנות הפוגרומים. בלה הצטרפה לצוות המחנכים במוסד והתמסרה להם בכל מאודה. התנאים היו קשים והמוסד סבל מחוסר אמצעים. בלה דאגה לבגדים, להסקה ולמזון. כשהייתה חוזרת עמוסה בכל אלה, היית שרה לילדים שירי עידוד.

כשהצבא האדום עמד לפלוש לזוויהיל, עמסו חברי הצוות את הילדים על גבם והעבירו אותם לרוֹבנָה שבפולניה. הציונים ברובנה דאגו להם לבית ולקיום. לאחר זמן מה הגיע בלקינד, שאסף יתומים באוקראינה, והחליט להעלות אותם מיד לארץ ישראל. בלה לא הספיקה אפילו להיפרד משפחה. בארץ שמרה בלה עד ליום מותה על קשרים עם רוב הילדים. הם זכרו לה חסד נעורים ודאבו את פטירתה.

ב-1922 הגיעה בלה לארץ והצטרפה לחבורת העמק שהקימה את עין חרוד. הייתה מוכנה לעסוק בכל עבודה ואליה התמסרה בשלמות. טיפלה בילדים וחיפשה דרכים להטבת תנאיהם. הפעוטים נצמדו אליה והמולת שמחה שרתה סביבה. בהיותה קנאית לשפה העברית, החליפה את שם משפחתה מ"פרלמוטר" ל"פנינית".

שנתיים אחריה הגיעה ארצה אחותה, יפה, שפנתה להשתלם כאחות בבית חולים בירושלים. השתיים שמרו על קשר הדוק כל השנים. יפה הקימה משפחה ובן אחותה, אורי הלפרסון-און, היה לבלה כבן. זעזוע עמוק גרם לה מותו על משמרתו במעיין ברוך ב-1960.

ב-1936, עם פרוץ המאורעות בארץ, הייתה בין החברות הראשונות שתבעו את שיתוף החברות בשמירה ובהגנה. לשם כך התאמנו בנשק. בלה הייתה פעילה באספות ובוועידות רעיוניות. מעבר לשעות העבודה השתתפה בוועדות שונות ובשעות המנוחה נהגה לקרוא בספר. כל דבר יפה גרם לה עונג ובמיוחד נהנתה ממוזיקה קלאסית.

ב-1938 נשלחה מטעם הקיבוץ לסייע לקיבוץ צעיר, "קבוצת הבחרוּת הסוציאליסטית" בשכונת בורוכוב, שהקימה את קיבוץ גליל ים, להדריך בטיפול בילדים.

ב-1942, בגיל 44, התגייסה לא.ט.ס. (חיל העזר של הנשים בצבא הבריטי), לחמה בו על זכויות החיילת העברית והשיגה הישגים ניכרים.

ב-1946 נשלחה במסגרת אונר"א אל שארית הפליטה בגולה. מרצה לא ידע גבול, גופה לא הכיר בעייפות ורוחה התמזגה עם יעד המשימות. בשליחות זו הביאה בעקבותיה עולים רבים, כולל עולים משכבה אינטלקטואלית גבוהה, שעמדו להגר לארצות אחרות, אך הושפעו מבלה ושינו יעדם לארץ ישראל. כולם שמרו לבלה ידידות והערצה בזכרם אותה כמורת דרך. הם התרשמו מצניעות הליכותיה, מיחסה החברותי ומעזרתה בכל השטחים.

בשנות ה-50 חלתה בלה במחלת הסרטן. נסתיימו הפרקים הפוריים ביותר בחייה. היא רזתה מאוד ונחלשה, אך עדיין הקפידה להגיע יום יום לעבודה במחסן. היא נאחזה בכל דבר שיכול לשמח אותה: האזנה למוזיקה, שיחות עם חברים, רכישת בגדים חדשים וחפצי נוי. בנפשה פנימה נשארה אותה החלוצה. קשה היה לה להשלים עם המגבלות שהקיפוה מכל צד. היא נשאה בתוכה את הסבל והצער של הווה אכזרי, שהיה בו ניגוד גמור לשנות חייה בעבר.

היא נפטרה מהמחלה והיא בת 70. את גופתה תרמה למדע, לבית החולים האוניברסיטאי בירושלים. צוואתה האחרונה היא מעין המשך לדרכה - פעם חלוצה, תמיד חלוצה.

יהא זכרה ברוך.