הדסה אתר ברודסקי

האב, חסיד נלהב, היה פקיד גבוה, אחראי מחלקה בבית חרושת לסוכר, וניצל כל הזדמנות כדי לנסוע לרבי. כאשר הזמין את הרבי לביתו, הפך הבית ל"חצר" - אנשים באו לומר שלום ולבקש עצה או עזרה.

הדסה ואמהּ קבעו את סדרי הבית. הדסה, שחלתה קשה בילדותה וזכתה לטיפול מסור של האם, חשה בבגרותה שותפות ואחריות לכל הנעשה בבית: טיפלה בבנות הצעירות, דאגה לתלבושתן, להתנהגותן וללימודיהן. התגאתה במשפחתה ושמרה על כבודה.

כשפרצו הפרעות באוקראינה בתקופה המהפכה הרוסית, נאלצה המשפחה לעזוב את הכפר ולנדוד בחוסר כל מעיירה לעיירה. הדסה חיזקה את כולם להתאמץ ולהחזיק מעמד. 

כשהתארגנה קבוצת חברים עם שלושה מאחיה לעבור את הגבול בסתר, הצטרפה הדסה אליהם, עמדה בגבורה בכל התלאות ודאגה למזונם, למגוריהם  ולבריאותם.

ב-1922 עלתה הדסה עם חיים אתר לארץ. הם הצטרפו לחבורת העמק והיו בין מייסדי עין חרוד ליד המעיין. התנאים היו קשים מאוד, האוכל דל והעבודה מפרכת. ולמרות כל הקשיים לא הפסיקה הדסה לדאוג לגורל יתר בני המשפחה ולא הרפתה עד שכל המשפחה עלתה לארץ.

בעין חרוד נולדו שני הבנים: שורי וארי. אתר, הצייר האמן, נשלח להשתלמות בפריז ב-1933 ושוב ב-1937-8. הדסה נשאה בעול גידול הילדים ובטיפול באם שבאה לעין חרוד, ותמיד תמכה באתר וביצירתו.

ב-1953 נפטר אתר ממחלת הסרטן. הדבר השפיע מאוד על הדסה, היא נהרסה. גם הפילוג השפיע עליה לרעה. לאחר זמן עזב ארי את עין חרוד ועבר לקיבוץ מלכיה על גבול הצפון. שורי הקים משפחה ונולדו להדסה נכדים, אך גם הוא עזב את המשק עם משפחתו. הדסה נשארה בודדה וממורמרת. היא חלתה במחלה ממאירה. בתקופה זו הצטערה מאוד על שאינה מסוגלת לכל עבודה שהיא.

בחדרי החולים בהם טופלה הדסה, היא הייתה אסירת תודה והודתה על הטיפול והדאגה מצד המטפלות. כל הסובבים אותה שם היו מלאי התפעלות מאצילות רוחה ועדינותה על אף הכאבים שסבלה. עד הרגע האחרון שירתה את עצמה ולא רצתה ליפול למעמסה על איש.

יהי זכרה ברוך.