שמעון (סניה) טברסקי

אחרי סיום בית הספר והגימנסיה, למד משפטים באוניברסיטה וקנה השכלה רחבה ובקיאות מרשימה בספרות רוסית ובהיסטוריה. לעתים ראוהו כאנציקלופדיה חיה - היה בעל ידע רב ועשיר.

היה חבר בתנועת "החלוץ המעמדי" ועבד בלשכת מרכז "החלוץ" במוסקבה. ב-1924 הצטרף לתנועה הציונית-סוציאליסטית, צ.ס.

בספטמבר 1926 נאסר בעוון פעילות ציונית וישב במאסר 5 חודשים, בסיומם גורש לסיביר, שם ישב 3 שנים בעיר הגירוש, נוסייסק, יחד עם עשרות חברים אחרים. לאחר שריצה את עונשו, נשלח עם חבריו ל"מינוס" לוורונייש.

ב-27.1.1930 עלה סניה לארץ ישראל. תחילה גר בתל אביב, בה פגש את חברו מנוער, בנדורי ז"ל, שהיה חבר גבעת השלושה. בנדורי הביאו לקיבוצו. את עבודתו כמזכיר טכני מצא סניה במזכירות הקיבוץ, ששכנה אז בעין חרוד. הוא הקים מנגנון טכני, שלא היה קיים לפני כן: ריכוז תיקי החלטות, פרוטוקולים, מכתבים ומסמכים שונים, קביעת מועדי ישיבות, מועצות וועידות. דאג לכוס תה לבאים, ללינת לילה, להסעות, הפך את בית מזכירות הקיבוץ למעין מועדון זוטא, מקום לשיחות ולבירורים בעניינים העומדים ברומו של עולם. כך קשר סניה את חייו עם עין חרוד. היה מיודד עם חיים אתר, אברהם תרשיש, מרדכי הלוי, שמוליק שפירא ועוד חברים.

כשעברה מזכירות הקיבוץ לתל אביב, עבר גם סניה לשם, אך עין חרוד המשיך להיות ביתו. באותה עת הצטרף למזכירות של הביטאון "מבפנים" כמביא לבית הדפוס, מגיה, מפיץ, מרכז מודעות. לתפקיד זה התמסר בשקדנות ובחריצות. דייקן היה, קנאי לצחות הלשון העברית. אנשים רבים הוקירוהו על נכונותו לעזור במאור פנים ובנעימות הליכות ויש שביקשו את קרבתו כתלמיד חכם, איש הספר, הספרות והשירה. 

סניה התמיד בתפקידו זה עד שנאלץ לפרוש מפאת מחלתו. בשנותיו האחרונות פקדה אותו מחלת פרקינסון ואת שארית ימיו חי בבית אבות במרכז הארץ, כשהוא הולך ודועך. חושיו קהו וגופו התאבן. חברים מעטים ביקרוהו מעת לעת, עד לאותו יום בו הגיעה הידיעה המעציבה על פטירתו.

בן 72 היה במותו, בודד ושבע ימים.

יהי זכרו ברוך.