צבי ארז
כ"ה חשון תר"פ - כ"ג שבט תשל"ב
18.11.1919 - 8.2.1972
צבי נולד ב-1919 בלייפציג שבגרמניה, הבן הצעיר במשפחת ארייך האמידה, שהתפרנסה מבית חרושת לשקים. מילדותו היה חבר פעיל בתנועת הנוער "הבונים". ארגן טיולים ומחנות רבים, למרות שהבית בו גדל לא היה ציוני.
עם עליית היטלר לשלטון החלו לשלוח בני נוער יהודי מגרמניה. ב-1934 קיבל אשרת יציאה לארה"ב, אך הוא שאף לעלות לארץ ישראל והגיע ארצה עם חברת נוער א' במסגרת עליית הנוער, לגבעת ברנר. שם הרגיש שמצא את ייעודו.
ב-1935 יצא להכשרה בראשון לציון, לקראת העלייה לקרקע. בפסח הציע ברל כצנלסון לגרעין שיועד להתיישבות לבחור שם עברי לנקודה החדשה. צבי פתח את התנ"ך וקרא את הפסוק: "כרביבים עלי דשא" (דברים ל"ב), וכך נקבע שם הקיבוץ "רביבים".
בראשון לציון הכיר צבי את שרה. הם הקימו משפחה. ב-1939 עלה הגרעין לנקודת הקבע שלו ברביבים, שם, ב-1943 נולדה בתם מירה - הבת השלישית של רביבים. צבי עסק בעבודות שונות ומילא תפקידים מרכזיים במשק.
ב-1947, ערב מלחמת העצמאות, החליט הקיבוץ לשלוח משפחות עם ילדים לאלונים. צבי ושרה הגיעו עם מירה לעין חרוד, בו חייתה אחותה של שרה עם משפחתה. כאן החל צבי לעבוד במסגרייה ונולדו לו ולשרה בנותיהם: ורד (1949) וזהר (1954).
בשלהי 1952, בעת הפילוג בעין חרוד, הצטרף צבי לחבורה שעליה הוטל להקים את בית הספר העצמאי. הוא לקח על עצמו את ארגון חצר בית הספר, המבנים, הריהוט, משק החי, הנוי - יצירת הרגשה של בית בתנאים הארעיים של הבראשית.
צוות בית הספר של אותם הימים זוכר את התמסרותו בהקמת מחסן האופניים, מחסן הטיולים, שהיה לדוגמה ב"חטיבת בני הקיבוץ המאוחד", התקנת מקלחות חמות לבני שכבת הנעורים, ועוד. חלק חשוב היה לו בארגון של חגי בית הספר: פתיחת שנת הלימודים, חגי ישראל, יום החטיבה, בר מצווה, וחג המחזור - כל אלה היו לערכי היסוד בהווי בית הספר שלנו: צבי, עם הסולם, החבלים, לוחות העיטורים ומחסן התלבושות, היה חלק אורגני בנוף החג של בית הספר והמשק כולו. תפקידו היה כרוך בעבודה פיזית קשה ובעבודה חינוכית משמעותית.
לפני 5 שנים סבל מאוד מכאבי דיסקוס והצליח להימנע מניתוח הודות להתמדתו בטיפולי פיזיותרפיה.
לפני כ-4 חודשים, ערב חג ה-50 לעין חרוד, בפעילות של "יום הילד", החל לחוש כאבי ראש חזקים, עליהם ניסה והצליח להתגבר כדי לא להכביד על האחרים. גם בשבועיים האחרונים שלפני הניתוח חשו חבריו במאמציו להתעלם כדי לא לפגוע בעיסוקיו ובאחריותו בעניינים השוטפים.
כשהסכים לגשת לבדיקות, זיהו הרופאים את מחלתו האנושה. הוא נותח בבית חולים, דבר שהותיר לו לחיות חודשיים וחצי נוספים. האחיות והרופאים וכל הסובבים אותו התפעלו מכושר סבילותו ורצונו החזק. חולים אחרים שאבו ממנו עידוד. הוא הגיע הביתה לביקור בשבת. חלומו הגדול היה להשתתף בחתונת בתו ורד.
יומיים לפני החופה הורע מצבו ונמנע ממנו להגיע לחתונה. למחרת החתונה חגג עם המשפחה בבית החולים במסיבה צנועה. יום לאחר מכן איבד את הכרתו וכעבור יומיים נפטר והוא בן 52.
יהי זכרו ברוך.