חסר רכיב

עטרה שטורמן

עטרה שטורמן
תרנ"ג - ט"ז סיון תשל"ג
1893 - 16.6.1973
עטרה-קריינה נולדה ב-1893 בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, למשפחת קְרוֹל - בית יהודי מסורתי וציוני.
מהפכת 1905 ברוסיה גררה אחריה פוגרומים ביהודים. בלב רבים מבני הנוער היהודי נעור רצון לעזוב לארץ ישראל. 
בגיל 16 עלתה עטרה לארץ בעקבות אחיה ואחותה הגדולים. תחילה גרה אצל אחותה, שעבדה כאחות עם ד"ר הלל יפה בזיכרון יעקב. משם עברה עם אחותה לחיפה, שם עזרה בהקמת מרכז לפועלי העיר, ששקק פעילות תרבותית: לימודי עברית, הצגות ומסיבות חג. שם גם נפגשה לראשונה עם אנשי "השומר", מניה וישראל שוחט, שהליכותיהם קסמו לה. היא הצטרפה לארגון "השומר" ועברה לגור במרחביה, שם פגשה את האחיות שטורמן: שפרה, אסתר ושרה, ואת אחיהן, חיים. עד מהרה נחשבה לאחת מבנות השטורמנים. 
כשנוסדה חוות הצעירות בכנרת ע"י חנה מייזל, הצטרפה אליהן עטרה. שם נתנה לה רחל המשוררת שם עברי - עטרה. החיים היו מלאי עניין. בבוקר עבדו והתפתחו מקצועית ובערב למדו עברית עם רחל, באווירה שופעת שאר רוח ועליזות. הייתה זו תקופה זוהר בחייה, שהעניקה לה הרבה אושר. גם הקשר עם חיים, שנאסר ואחרי שנתיים שוחרר, העמיק.
כשחשה עטרה בטוחה מספיק בידיעת העבודה החקלאית, עברה לתל עדשים, לקבוצת אנשי "השומר" עם חברתה, בתיה ברנר. החברה שם נבנתה על יסודות שיתופיים ועל בניית משק חקלאי. באותו זמן שהו שם א.ד. גורדון ורחל כצנלסון. גם חיים שטורמן הגיע לשם, גבוה, רזה, עבאיה שחורה רקומה לראשו ותלתלי זהב ארוכים, דמות מיוחדת, שכונתה "מלך".
משם עברה עטרה לקבוצת שוני. עם חברות נוספות השתלטה על הסדר והניקיון ויצרה הרגשת בית במקום, שמשכה אליה את ציבור הפועלים בסביבה. כשהקבוצה התפרקה, חזרה לתל עדשים. הקשר עם חיים התהדק והמשפחה לחצה על חתונה. ביום החתונה מיהרה עטרה לעבודה ורק אחרי שסיימה את משימותיה הגיעהת באיחור, לחופה. חיים טען בחיוך: "גם להתחתן איתי אין לך פנאי?"
ב-1920 נפל יוסף טרומפלדור בקרב על תל חי. חיים נתפס לרעיון "גדוד העבודה" ופעל לרכישת אדמות בעמק חרוד. מדי פעם יצא לדמשק לרכוש נשק. עטרה וחבורתה הצטרפו זמנית לכנרת.
ב-1921 נולד בצפת הבן הבכור משה. אתו ועם 3 התינוקות הראשונים נפתח בכנרת בית התינוקות הראשון. באותה שנה הוקם הקיבוץ הגדול הראשון ליד מעין חרוד - עין חרוד. עטרה הצטרפה עם משהל'ה התינוק לעין חרוד והתלהבה מהציבור הגדול והמגוון, שוקק הנעורים. היא סודרה לעבוד בבית התינוקות ששוכן בחושה דולפת, בתנאים פרימיטיביים, עד שהוקם למענם צריף "המותרות". הגננות הראשונות, נטלק'ה ופרומק'ה, החלו לעצב דפוסי חינוך בהתאם לדרך החיים החדשה ובית הספר החל את צעדיו הראשונים. 
חיים נשא בתפקידים ויצא הרבה למשימות משקיות ולאומיות. תמיד מיהר לחזור הביתה למשפחה. היה איש משפחה מסור. בעין חרוד, ליד המעיין, נולדו להם הבנות דבורה (1924) ותמה (1927). 
ב-1938 נהרג חיים בדרכו לאתר מקום להתיישבות חדשה בעמק בית שאן, כשרכבו עלה על מוקש. בן 47 במותו. עטרה טבעה אז את המשפט: "נשות השומר לא בוכות". אמיצה ומעשית כדרכה נשאה את האסונות שירדו עליה בשנים הבאות: משהל'ה בנהּ נפל בקרב על הגלבוע ב-1948, בגיל 27, כשהוא מותיר אחריו את אשתו ראומה בהיריון מתקדם ואת בנו הקטן, חיים. עטרה התמסרה לגידול הנכדים הרכים, חיים ותמר. חיים, הנכד, נפל בקרב על האי גרין ב-1969, בגיל 22. ונכדהּ אמיר, בנם של תמה ושלמה, נפל במלחמת ההתשה ב-1970, בגיל 19.
עטרה עמדה בגבורה בכל האסונות הללו, שומרת על רוח איתנה, מסורה למשפחתה ובמיוחד לנכדיה. עם השנים עברה לעבודה קלה יותר במחסן הבגדים, עדיין זקופת קומה וגאה. 
בשנותיה האחרונות הכריעו אותה העצב והכאב המכרסם. החלה נמשכת את העבר הרחוק, אל ימיה הטובים בכנרת, ימי ראשיתה של עין חרוד, לעבודת האדמה ולשמירה. גם במחלתה נתגלתה בה גדוּלה. לא התלוננה, הסבירה פנים ואפילו התלוצצה. כשהיא מוקפת בבני משפחה ובידידותיה משכבר הימים, בילתה את ימיה האחרונים כמסתכלת אל מעבר לתמורות.
בת 80 במותה, בעין חרוד - בֵּיתה, שאתו הזדהתה נפשית, אותו אהבה ועמו הייתה שלמה.
יהא זכרה ברוך בתוכנו.
חסר רכיב