צבי נחמני

מנעוריו היה בקי בספרות יהודית ורוסית, אהב ספרי שירה עם נטיות רומנטיות והיה שר לחני נשמה. בלודז' פגש את אווה ויצחק טבנקין. כשנאסרה אווה, הביא לה צבי, שהיה נער ולכן לא נחשד, ארוחה חמה מדי יום. מאוחר יותר הכיר בוורשה גם את נטלקה ואת אִמהּ, שהקימו בביתן "מטבח פועלים" בו התכנסו הצעירים התוססים של הימים ההם.

ב-1914, אחרי שנתיים, עברה ה"קומונה" לקבוצת כנרת, בה נתקבלו באהדה בגלל חריצותם וליכודם. שם פגשו את שלמה לביא, שיזם וארגן קבוצה קבלנית בת 60 איש לכיבוש ביצות ולעבודות אחרות והגה את חזון הקבוצה ההתיישבותית הגדולה. הוא ניהל משא ומתן עם "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" והציע לגדוד להיות גרעין הקבוצה הגדולה ליישוב עמק יזרעאל.

הרעיון התסיס את חברי כנרת. צבי וחברים נוספים צידדו ברעיון והחליטו להגשימו. הם עזבו את כנרת והצטרפו לעין חרוד, שם נקבעה ההתיישבות של הקבוצה הגדולה. תחילה עבד בפלחה ובגן הירק. הכול היה ראשוני ותוסס.

בארץ נוסדו קבוצות חדשות וצבי נשלח להדרכה: בקלנדיה, בגבעת השלושה, בגשר, ביגור, בשער הנגב ועוד. בשער הנגב פגש את שושנה וחזר אתה לעין חרוד ופה הקימו את ביתם. הוא התמסר למטעים ומילא תפקידים רבים במשק. "אין אנו חיים מניצול הזולת, זה בשבילי העיקר" כתב.

היה איש שיחה רציני ואחראי בבעיות החיים שלנו, בעיות הכלל ובעיות אישיות, בעיות הקיבוץ והמדינה, וגם בשאלות פוליטיות. היה איש שורש ועובד אדמה כל שנות חייו בארץ, איש עבודה חרוץ ונאמן לביתנו. מתוך כך היה גם הגורם ליצירת ישובים קיבוציים חדשים.

צבי נפטר מהתקף לב. בן 78 במותו. השאיר אחיו את אשתו, שושנה, שני בניו, יורם ופנחס. ואת בתו, לאה, וכן נכדים.

יהא זכרו לברכה בתוכנו.