פייגה ליפשיץ ביבר
ט"ו בשבט תרס"ה - י"א טבת תשל"ב
21.1.1905 - 29.12.1971
פייגה נולדה ב-1905 בז'יטומיר, במשפחה גדולה. אביה היה פקיד משכיל. חינוך הילדים נעשה בידי האם, ששאפה שהילדים יקנו דעת.
פייגה למדה בבית ספר ממשלתי לבנות - 3 בנות יהודיות שעברו את מחסום ה"נומרוס קלאוזוס" וסבלו מאנטישמיות, כאשר המורים נהגו לתת להן ציונים נמוכים ממה שהגיע להן.
ב-1917, במהלך המהפכה, היו פרעות ביהודים. במשפחתה נטו לקומוניזם והתנהלו ויכוחים. פייגה הצטרפה ל"חוג תיאורטי" שבה ליבנו בעיות פוליטיות ואידאולוגיות שונות. קראו את "אוטואמנציפציה" של פינסקר, פרוטוקולים מהקונגרסים הציוניים, ספר כלכלת הארץ של רופין, ולמדו עברית. הקבוצה הייתה קשורה לתנועת "דרור".
ב-1921, בגיל 16, החליטה פייגה לעלות לארץ. היה עליה להשיג את הסכמת הוריה ואת המימון הדרוש. היא החלה לעבוד בחטיבת עצים ביער, מרחק של 8 ק"מ מהבית. כשהיה בידיה קצת כסף, החליטה לעזוב את הבית. מצוידת בעוגות מאפה בית ואגוזים, כצידה לדרך, יצאה פייגה אל הגבול. אחרי תלאות רבות הגיעה לוורשה, שם רצתה ללמוד בסמינר לגננות.
בוורשה חייתה פייגה בעוני, לא בחלה בשום עבודה, בין השאר לימדה עברית. שם גמלה החלטתה להקדיש את חייה לחינוך ילדים. היא התקבלה כשומעת חופשית לסמינר. בשנה האחרונה למדה עם כמה חברות מתנועת "דרור", שאימצו אותה והזמינו אותה לגור אתן.
בסמינר הכירה לראשונה את יאנוש קורצ'אק, שהיה מרצה כריזמטי והרצה פעם בשבוע. כשחיפש 3 מתנדבות לעבוד בבית היתומים שלו בחופש, פייגה ניגשה לראיון והתקבלה. לאחר חופשת הקיץ הציעה סטפה לפייגה להישאר לעבוד בבית היתומים. פייגה המשיכה את לימודיה בסמינר בשילוב עבודתה בבית היתומים. יחד עם קורצ'אק וסטפה הוזמנה להשתתף בישיבות ההנהלה העצמית של הילדים ובפגישות המחנכים.
ב-1925 סיימה את לימודיה בסמינר והתקבלה לעבודה בבית יתומים בביאליסטוק. תנאי הילדים שם היו קשים ופייגה לחמה למען הטבת מזונם. היא החלה בריפוי הילדים מגזזת וגרדת, הכניסה נוהלי ניקיון והיגיינה, עבדה קשה לשיפור תנאי החיים של היתומים.
אחרי כחצי שנה פוטרה מעבודתה שם וחזרה להשתלם בוורשה במוסד של קורצ'אק.
בסיום ההשתלמות עבדה במשך שנתיים בבית יתומים לגילאי 14-18, שקשור לג'וינט. הייתה אחראית על התקציב, הריהוט, ההכשרה והבריאות. משכורתה הגבוהה אפשרה לה לשכור כמורה למוזיקה את יצחק אדל, שלימים נעשה מורה בבית המדרש למורים ע"ש לוינסקי.
ב-1929, בגיל 24, החליטה כי הגיע הזמן לעלות ארצה. במרכז "החלוץ" פגשה את נחום בנארי, שליח התנועה, ואת רבקה רובינה שהגיעה מעין חרוד וסיפרה על המשק הצעיר, הקיבוץ הגדול שיש בו הרבה ילדים.
בהגיעה לעין חרוד בחרה לעבוד במשתלה. גילתה התלהבות וחריצות עד שבאחד הימים הציע לה משה כרמי ללמד בבית הספר. היא החליטה לעבוד בבית הספר כמורה וכמטפלת. הילדים ציינו שפייגה יודעת לעבוד. בית הספר נקרא "בית הילדים": הגילים היו מעורבים, הילדים השתתפו באחזקת הבית, עזרו בבישול ובחלוקת הכביסה.
פייגה קשרה קשרים חברתיים והרגישה טוב בעין חרוד. היא נישאה לחיים ביבר ונולדו להם הבן, נטע (1937) והבת, חנה (1944). פייגה שמרה על קשר מכתבים עם סטפה, שהודיעה לה על רצונה לבקר בעין חרוד. סטפה באה והתלהבה, רצתה להשתקע פה.
בסיום עבודתה בבית הספר סודרה פייגה יום אחד לעבוד בגן כחול שהיה אז חדש ולא הייתה בו גננת. מתוך אחריות קיבלה על עצמה את התפקיד בתנאי שלא תהיה גננת אלא רק "תשגיח" על הילדים. פייגה "עבדה" בגן והילדים היו עסוקים, הגדולים עזרו לקטנים. דליה כרמי הביאה שירים שמשה לימד אותה והיא לימדה את הילדים. השתמשו בציוד הדל שהיה בגן: עפרונות, פיסות נייר וקרטון, קוביות, חדר בובות, מושכות. הילדים היו עסוקים ותמיד מצאו עניין בדברים שהיו. פייגה יצאה אתם לביקור בענפי המשק והמפעלים, חיפשו אמצעים להעמיק את הקשר למשק ולמציאות הסובבת. חגגו את החגים, ביימו הצגות עם שושנה המורה ושלחו בפורים משלוח מנות.
כששמעה פייגה שתבוא גננת מקצועית שמחה לחזור לעבוד בחקלאות. עם זאת, מרבית שנותיה בעין חרוד עבדה בגן וב"כיתות". היו תקופות קשות והיו תקופות טובות, הייתה שמחת יצירה ובצידה היו גם אכזבות. מעל הכול - היה סיפוק.
פייגה עיצבה ותכננה את "הגן החדש", את מחסן הבגדים, את בנייני "הכיתות", נחלצה לקבלת ילדי טהרן - אודים מוצלים מהשואה - ודאגה לקליטתם. צלולת היגיון, בהירת מחשבה, חדת זיכרון, אחראית בכל מעשיה, מקורית בכוח היצירה.
בשנותיה האחרונות חלתה ונשאה, גאה ובלתי נשברת, במכאוב ובדווי, עד יומה האחרון.
יהא זכרה ברוך בתוכנו.