טובה נגרי (אוברשטיין)
י"ד ניסן תרע"ד - כ"ה אלול תשכ"ד
10.4.1914 - 2.10.1964
טובה נולדה ב-1914 בעיירה אמדור שליד גרודנא בפולין, למשפחת בעלי מלאכה: אביה היה חייט וסבה - נפח. מראשית חייה חונכה לחיי עמל ויושר, לפיהם נהגה כל ימיה.
לאחר שסיימה בית ספר פולני עממי, נרתמה טובה לעזרת המשפחה והתחילה לעבוד כתופרת. בתקופה זו נמשכה בכל להט הנעורים שבה לתנועה הציונית. תחילה השתייכה ל"החלוץ הצעיר" ואחר כך ל"פרייהייט" - תנועת הנוער של "פועלי ציון", והתמסרה לפעילות בסניף.
ב-1933 יצאה לקיבוץ הכשרה בוורבה, שם נפתחו לפניה אופקים חדשים, חיים תוססים של אידיאות והגשמה, חיי שיתוף בצוותא. בהכשרה עבדה בעיקר בטיפול בחולים ובמנסרה. הודות לאישיותה התוססת, יחסה החברי, חריצותה, יושרה והגינותה, רכשה את אהדת כולם.
ב-1935 עלתה לארץ ושלושה ימים אחרי כן הגיעה, עם קבוצת חברות מוורבה, לעין חרוד. מהר מאוד הסתגלה לתנאים הקשים והחלה לעבוד במשתלה, בה התמידה 10 שנים.
היא נישאה למשה נגרי וב-1939 נולד בנם הבכור, גיורא.
ב-1944 התנדב משה לבריגדה היהודית וטובה נשארה במשק עם גיורא בן ה-5. הייתה זו תקופה קשה עבורה, אך היא התמודדה בגבורה ובבת הצחוק האופיינית לה נסכה סביבה הרגשת שמחה וחוסר דאגה. משה חזר ב-1946 וב-1947 נולדה הבת, מיכל, שהביאה שמחה רבה למשפחה.
באמצע שנות ה-40 קיבלה על עצמה טובה את הטיפול בחברת הנוער מרומניה. טובה השקיעה בהם את מיטב האהבה והדאגה עד לפרטים הקטנים ביותר, ידעה להבין לרוחם ולסבלם. עדים להצלחתה היו היחסים שנשמרו בינה לבינם זמן רב אחרי הליכתם מעין חרוד.
הפילוג היה עבורה מכה קשה והיא נמנעה מלקחת בו חלק פעיל.
מילאה תפקיד של סדרנית עבודה ואחר כך עברה לעבוד בטיפול בתינוקות, תפקיד שבו נשאה עד לימיה האחרונים. בעבודה זו באו לביטוי מיטב סגולותיה: אהבתה לתינוקות, המסירות והאחריות, שמירה קפדנית על סדר וניקיון, יחס חם ומכיל להורי התינוקות ולסבתות. טובה השכילה ליצור אווירה של בית חם ושל יחסי כבוד והוקרה הדדיים עם כולם.
ב-1957 נסע משה לארה"ב. באותה שנה אובחנה אצלה לראשונה מחלת לוקמיה חשוכת מרפא. בקושי רב שכנעוה שצריך לקרוא למשה לחזור הביתה. טובה ידעה כי גורלה נחרץ, אך במשך 7 שנות חוליה ידעה לנהל אורח חיים נורמלי ככל האפשר ולנסוך סביבה הרגשה שהיא תתגבר.
בשנות חוליה הראשונות לא ויתרה על המשך עבודתה בבית התינוקות והתעקשה למלא יום עבודה מלא. היא הצליחה במאבקה זה אך לא לאורך זמן.
אחרי 3 שנים נכנעה ועברה לעבוד במתפרה, הקפידה למלא כל חובה, החל מתורנות במטבח וכלה בניקיון במחסן. לא היה גיוס שממנו נעדרה.
בפסח חלה הרעה במצבה. מיד לאחר החג נפלה למשכב ומאז לא חזרה לאיתנה. התקופה האחרונה בבית החולים הייתה הקשה והמרה בחייה. סבלה כאבים קשים ומהידיעה שביטאה: "לא אוסיף להלך בדרכי עין חרוד".
מעולם לא התלוננה. חדרה בבית החולים היה מלא במבקרים, רבים היו ידידיה ומוקיריה, אתם שוחחה וביקשה לשמוע על הנעשה סביב.
29 שנים אחרי שהגיעה לעין חרוד, בדיוק בתאריך של יום בואה למשק, נרדמה טובה לנצח, נגאלה מייסוריה והיא רק בת 50 שנה.
יהא זכרה ברוך בתוכנו.