משה נגרי

בצעירותו למד ב"חדר". אביו שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא הרוסי, הרחק מהבית, כך עברה עליו ילדותו המוקדמת ללא אב.

אחרי המהפכה הרוסית חזר האב לביתו. משה עבר ללמוד בבית הספר "תרבות" ואחר כך יצא ללמוד בביאליסטוק, בבית ספר תיכון "תחכמוני", שם נקשר לתנועת הנוער של "השומר הצעיר" ונשלח מטעמם בשנים 1977-8 לקיבוץ הכשרה. בהכשרה עבד במנסרה ובכריתת עצים ביער אצל בעל אחוזה פולני. התנאים היו קשים מנשוא והקבוצה התפרקה לאחר זמן.

בתחילת 1929 יצא משה להכשרה של "החלוץ" בגורוכוב ליד ורשה. התנאים שם היו אנושיים יותר והעבודה כללה חקלאות: סוסים, פרות, שדות - שהיוו עבורו אושר גדול. משה יזם והצליח להקל על העבודה הקשה של החלוצים. להכשרה הגיעו שליחים מהארץ, ביניהם נחום בנארי ושאול אביגור. משה וחבריו שמעו בצימאון את סיפוריהם על הנעשה בארץ, בהגנה, בהתיישבות וכד'. גורוכוב, העיד משה, הייתה עבורו התשתית לחייו בארץ.

בשלהי 1929 עלה לארץ, ישר לקיבוץ עין חרוד. חבלי קליטה לא הכבידו עליו כיוון ששלט בעברית והיה מוכן לעבודה, היה שלם עם הקיבוץ. מראשית ימיו במשק נכנס לעבוד בנגריה ונמנה עם המובילים בענף. בתקופה זו שינה את שמו ל"נגרי".

ב-1944, בימי מלחמת העולם השנייה, יצא עם המתנדבים לבריגדה היהודית הלוחמת, בהשאירו בבית את  אשתו טובה ואת בנו גיורא בן ה-5. תקופה זו השאירה חותם בחיי המשפחה. עם זאת חש משה סיפוק כי עשה רבות לגילוי שרידי בית ישראל, ובעיקר להצלת ילדים יהודים תועים ברחבי אירופה ההרוסה.

עם שובו גדלה המשפחה, אליה היה קשור ובה היה גאה. נולדה הבת, מיכל.

לאחר הפילוג בתחילת שנות ה-50 הפך משה למרכז הנגרייה. ביוזמתו הפכה הנגרייה מענף קטן ומקומי למפעל מקצועי ומסחרי המייצר רהיטים בסגנון שוודי. ציינה אותו דבקות עיקשת ללא סייגי שעון והתעלמות ממגבלות של בריאות וגיל. 

אחר כך באו ימי מחלתה של טובה. משה, מסור כתמיד, כואב ושבור. מותה של טובה היה לו מכה קשה. רק בואם של הנכדים מאוחר יותר ניחם אותו במעט.

משה חי את חיי המשק בכל נימי הנפש, בסערה, בערנות מתמדת, מתוך גאווה על הישגים וכאב על כישלונות. את הקרעים בחיי עין חרוד בשנים האחרונות חי בחריפות ובכאב ולא פעם השמיע דברי אכזבה. כלפי חוץ הצטייר כמחוספס וקוצני, אך מתחת לקליפה זו שכנו החברות האמתית, הנאמנות, הדאגה לאדם. אם נקלע עובד לצרה אישית ומשפחתית, ידע תמיד לעזור. רגישות מיוחדת גילה ביחסו לשכול ולאבלות, דאגה שבמקרים רבים התעלתה מעל יריבות ומתחים שבין אדם לרעהו.

משה לא נטש את המרוץ, הוא נפל על המסלול. מותו הטראגי בתאונת דרכים ארע בחוזרו מנסיעת עבודה, כשרכבו טעון ועמוס. הנגרייה הייתה בת טיפוחיו, בה התמיד בעבודתו כמעט ללא הפסקות, ריכז את הענף בתנופה וביד בטוחה.

היה חלק בלתי נפרד מחיי עין חרוד, מנופה ומההוויה שלה.

יהא זכרו ברוך.