שמואל (שמוליק) שפירא
כ"ג טבת תרנ"ד - כ"ד כסלו תשל"ז
1.1.1894 - 16.12.1976
שמוליק איש העלייה השנייה, עלה ב-1912, עם אחיו ואחותו, הגיע לחוות הפועלים במגדל תחת ניהולו של גלינקין, שם התנסה לראשונה בעבודה פיזית ובקשיי האקלים. עבד עם א.ד.גורדון ויעל בתו.
משם עבר לכנרת, ועבד שם 4-5 שנים עם אנשי העלייה השנייה: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, רחל המשוררת, יצחק ואווה טבנקין, בתיה ברנר, רחל כצנלסון ועוד צעירים נלהבים.
בכנרת התנהלה פעילות תרבותית עשירה. חלקו של שמוליק התרכז בתחום עידוד הזמרה. הוא ארגן מקהלה - נראה שהייתה זו מקהלת הפועלים הראשונה בארץ שהופיעה בחגיגות ציבוריות. בליל הסדר התרכזו בכנרת 3 קבוצות של פועלים שעבדו בסביבה, אפו את המצות במו ידיהם וערכו מסכת חג מוזיקלית. כמו כן, חגגו 25 שנים ליצירתו של ביאליק עם המורה אלדמע ומאוחר יותר חגגו 25 שנים ליצירתו של טשרניחובסקי.
באחד מימי הסוכות נקרא שמוליק לארגן מקהלה לפליטי הגירוש התורכי מתל אביב. משתתפיה נענו לו ברצון ובהתלהבות - הייתה זו מקהלה לתפארת! נערכו גם ערבי קריאה והצגות, שבסיומם הרבו בשירה ובריקודים עד לשעות הקטנות. אירועים אלה ציינו את הכמיהה לתרבות עברית חדשה, דבר שהצמיח כוחות יצירה.
ב-1919 עזב שמוליק את הגליל ובידיו אוסף שירים ולחנים שכינס ורשם מפי מורים וגננות. הוא נסע לתל אביב לשם לימוד והשתלמות והתפרנס מעבודה בדפוס "אחדות", שם פגש את ברנר, שהרשים אותו מאוד. שמוליק נכנס לחוגים המוזיקליים בתל אביב הקטנה, נעשה בן בית במשפחת הופנקו, שהייתה המרכז המוזיקלי אז בתל אביב. אצלם שמע לראשונה נגינת תזמורת של אוברטורות וסימפוניות של בטהובן.
בבית זה פגש את משה כרמי, שאותו הכיר בדגניה, כשבא עם תלמידי גימנסיה הרצליה לעבוד, ושמוליק מצא לו מקום שקט להתאמן בכינור - באורווה. משה ודוב הוז הכירו לשמוליק בית מוזיקלי נוסף - בית משה שרתוק (שרת), שתמיד שררה בו אווירה של התעלות רוחנית.
ב-1921, כשנוסד קיבוץ עין חרוד וחלק מאנשי כנרת הצטרף אליו, הפצירו בשמוליק שיבוא אתם. בחודש אדר, לאחר שפרע את חובותיו, הצטרף שמוליק לעין חרוד. הכול תסס עלומים - בני העלייה השנייה והשלישית, אנשי "השומר" ובוגרי גימנסיה הרצליה - ציבור מגוון, ער, מתעניין ומעניין.
כשהוחלט לערוך אזכרה לטרומפלדור, הוטל על שמוליק להקים מקהלה. תוך כמה ימים התלכדו זמרים וזמרות, נערכו חזרות בחוץ ליד פסנתר ישן שהגיע כמתנה, והייתה התלהבות. כך נוסדה מקהלת עין חרוד ותל יוסף. בהמשך הוקמה מקהלה משותפת לקיבוצי האזור, שנטלה חלק חשוב בכל חג ומסיבה. שמוליק ריכז את מקהלות עין חרוד, תל יוסף ובית אלפא והן הופיעו בניצוחו במשך שנים רבות.
הפעילות המוזיקלית בעין חרוד לוותה בערנות לחיי המוזיקה בארץ. שמוליק יצר קשרים עם אמנים בעלי שיעור קומה, שהרבו להופיע בעין חרוד: פרופ' דוד שור ובתו, הכנר גרטר, שהעשירו את חיי התרבות בעין חרוד, ואף ערכו שחריות מוזיקליות לילדים. מקהלותיו של שמוליק השתתפו במגוון של אירועים מוזיקליים בארץ.
בקיץ 1925 הופיע בעין חרוד הכנר יאשה חפץ. הוחלט לקיים את הקונצרט באמצע היום במחצבה שבגלבוע. על משטח סלע ענק הועמד הפסנתר העלוב ולידו - במה קטנה. קהל גדול בחולצות לבנות התאסף במחצבה. נאמר לחפץ שהחלוצים לא נוהגים למחוא כפיים והוא הגיב: "קבלו אותי כפי שאתם מקבלים אחרים". אבל, כשחפץ עלה על הבמה, הוא התקבל ברעם של מחיאות כפיים.
אמנים רבים נהגו לעלות לרגל לעין חרוד באותן השנים. הצימאון לאמנות היה גדול והתרגשות מיוחדת ליוותה כל הופעה: אמנים אורחים מתיאטרון "האוהל", ו"הבימה", חנה רובינא, המלחין יואל אנגל ורבים אחרים. כולם התפעלו מהחבורה העין חרודית שחייתה במחסור, בנוף שומם, אך התלהבה מכל הופעה של אמנות ומכל גילוי של יצירה, מתוך כמיהה עזה להתעלות רוחנית.
נחום בנארי, חבר עין חרוד, חתר לעיצוב דפוסי תרבות מקוריים בקיבוץ. הוא כתב מסכות חג וטקסטים להצגות, עורר וטיפח שמחת חג והוויית חג מקורית. שיתפו אתו פעולה הגננות והמורים. שלום פוסטולסקי חיבר לחנים לשירי משוררים ואת שירי פסח בעומר ובליל הסדר, שחלק מהם התקבלו גם ביישובים אחרים. ושמוליק לימד וריכז את שירת המקהלה והציבור.
באמצע שנות ה-30 התקשר שמוליק עם פנינה סבוראי, מורה מצליחה ומקובלת בתל אביב, שעלתה לארץ ב-1918. 40 שנה שמרו השניים על קשר, כששמוליק נוסע אליה לתל אביב כל סופשבוע שני והיא מגיעה לעין חרוד בחופשות מבית הספר ובחגים. לעת זקנה עברה פנינה אל שמוליק בעין חרוד לחיות כמשפחה. פה עבדה בחדר העיון של בית הספר עם שרה ציזלינג וקשר חזק נוצר בין שתיהן. פנינה נפטרה בגיל 83 לאחר מחלה, בקיץ 1975.
שמוליק אהב את חיי החברה בעין חרוד ואת אווירת חדר האוכל בימי חול וחג, אהב את הריקודים הסוערים ואת השירה, כמו גם את הוויכוחים הקולניים שמילאו את החלל. ראה בחיי הקיבוץ עושר רוחני רב והם היו יקרים לליבו.
כאיש העלייה השנייה ציינו אותו עקשנות, צמידות למטרה, ביטחון באמת הפנימית שלו. היה גאה בפועלו ונשאר שלם עם עצמו ועם הקיבוץ, גם כשידע אכזבה, כשהוחלף כמנצח מקהלות בצעירים ממנו. בגיל מבוגר עבר מבחני כניסה למקהלות מקצועיות בתל אביב והשתתף בהופעות שנתנו עם תזמורות מקצועיות. עדיין השתמרו בו החיוניות, המוזיקליות העמוקה וקולו הערב.
בשנותיו האחרונות נזקק לטיפולן של העובדות בחדרי החולים. קשר מיוחד נקשר בינו לד"ר ביתנון, רופא המשפחה, שאמר לאחר מותו של שמוליק: "הוא חי חיים מלאים ומת מות נשיקה".
לזכרו של שמוליק נערך קונצרט במקום האזכרה המקובלת.
יהא זכרו ברוך.