אריה גד (גולדשמידט)

התחנך ב"חדר" ובישיבה ואחר כך למד בביאליסטוק ובישיבת מיר. בשנות התבגרותו החל להתעניין בספרות העברית החדשה. בגיל 18 עזב את הדת לדאבון לב הוריו, ששאפו שיהיה רב.

אריה החליט להתפרנס מיגיע כפיו וביקש מאביו שיצרפו לעבודה במסגרייה שלו. אריה גילה כישרון והצטיין כאחד המסגרים הטובים. את זמנו הפנוי הקדיש לקריאת ספרות.

ב-1915 התחוללו בעיר קרבות בין הרוסים לגרמנים. אריה נפצע בידו ובכתפו מפגז שהתפוצץ לידו. בגלל הקרבות הגיע לבית חולים לאחר זמן רב מדי והרופא נאלץ לכרות את ידו הימנית. 

לאחר שהחלים התמסר כולו לעבודה ציבורית בתחום הסוציאלי ולחיי התרבות, עשה לילות כימים ושמו נודע לתהילה בפי כל. היה הרוח החיה של הפעולה הציונית בעיר ובמחוז, תחילה במחתרת ואחר כך לאור היום. נסע בין ערים קרובות ורחוקות לוועידות וכינוסים, ארגן, עודד והפיח רוח חיים בכל מקום. כולם העריכוהו ורחשו לו יראת כבוד.

כשחזרו הבולשביקים נאסר אריה וכמעט הוצא להורג. הוא ניצל בדרך נס וחזר לוורשה. כשהגיע לווינה נפגש עם ברל כצנלסון, קפלן, טבנקין ועוד חברים מארץ ישראל, שחזרו מוועידת לונדון. אז החליט להצטרף ל"אחדות העבודה".

אריה הגיע לארץ בסוכות 1920, ימי הבחירות להסתדרות. ציבור הפועלים בארץ היה קטן, אך היווה את עמוד השדרה של היישוב ושל העם כולו, העמיס עליו אחריות מתוך אמונה בייעודו: קיבוץ גלויות בא"י, לבנות את הארץ על בסיס של חיי עבודה, שוויון וצדק סוציאלי. אריה קשר קשר נפשי עמוק עם ברל כצנלסון.

תחילה נשא אריה בתפקיד הנהלת העבודה בכביש עפולה-נצרת, אחר כך - בכביש חיפה-ג'דה ומשם עבר להנהלת העבודה בתל אביב והמחוז. הוכיח כשרון ארגון וכושר מעשי. מזגו הסוער ומרצו הרב תבעו ממנו לתרום ולהעניק לחברה הרבה יותר משניתן לו במסגרת זו. הוא פנה לחבריו בעין חרוד והתקבל לקיבוץ כחבר, למרות היותו בעל מום.

בעין חרוד קיבל על עצמו תפקידים אחראיים בשעות הקשות למשק ולקיבוץ: משבר כלכלי, מאבק במחסור, יצירת יש מאין. אריה עשה את הבלתי אפשרי, למד את המכשולים והתגבר עליהם, במאמצים גדולים ובמסירות נפש, למען המטרה הנשגבה שבה בחר בכל נימי נפשו.

היה מוצא פורקן לסבלותיו בשירה. ידע את כל השירים המקובלים בעין חרוד, היה מחונן בחוש מוזיקלי והיה ידיד ובן בית בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שגם למענה עשה ככל יכולתו.

על אף היותו עסקן ציבורי, לא היה איש נאומים ולא איש כתיבה. איש מעשי מלא מרץ ומסירות היה, צנוע ונאמן, חלוץ, סולל נתיבות, שבלהט אמונתו הִפרה חלקות צחיחות. הייתה בו חמימות נפשית בקליפת שריון של מעשיות, דינאמיות בפעולה, הרגשת חובה לשאת בעול, אחריות - איש המעלה, איש רעים להתרועע, אוהב אדם, גומל טובות ורוחש ידידות.

נוסף לפעילותו הציבורית, התנועתית והכלכלית, בעין חרוד היה אריה פעיל מאוד בחיי התרבות, נמנה בין הפעילים בהקמת המשכן לאמנות, ארגן שירה וריקודים בחגים, הביא אנשי מוזיקה ותיאטרון מקצועיים להופעות בעין חרוד והפיח רוח חיים בכל מקום בו נמצא. 

ב-1927 נשא לאישה את אסתר בודקו ונולדו להם הבת זוהר (1929) והבן יעקב (1933).

בלי להטריד איש בבעיות הבריאות שלו, נכנס אריה לניתוח בבית החולים. שם נפטר והוא בן 56.

השאיר אחריו את אשתו אסתר, את בתו זוהר, את בנו יעקב ואת נכדתו נורית.

יהא זכרו ברוך.