משה (פריץ) בר שדה

ב-1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה, עקרה המשפחה לברלין עם בית היתומים. פריץ יועד להוראה אך סירב, הוא רצה להיות פועל. זיקתו ליהדות הייתה חלשה וציונות הייתה עבורו רק מושג.

בגיל 16 עזב פריץ את הגימנסיה והחל לעבוד במפעל כמתלמד. עבודתו לוותה בשיעורים תיאורטיים והוא המשיך את לימודיו בטכניון כמהנדס חשמל ומכונות. לאחר סיום לימודיו ב-1932 החל לעבוד בבית חרושת בדיסלדורף. כעבור שנה, למרות התעודה המצוינת שבידיו, פוטר עקב המשבר הכלכלי. 

ב-1937, חבר ילדות של פריץ, הנס זמטר, שעלה לארץ וגר בעין חרוד, הזמין אותו לביקור. פריץ נענה להזמנה כדי ללמוד על המציאות בארץ. הוא חזר למרן וב-1939 עלה ארצה והגיע לעין חרוד, כאן הצטרף לקבוצת הנהגים הייקים. כשנודע במשק שהוא מהנדס, הזמינוהו לעבוד במסגרייה במקצועו, אך הוא סירב ועבד כפועל במפעל.

בעין חרוד פגש פריץ את דבורה סלפטר והם נישאו. נולדו להם 3 בנים: גדעון (1942), הלל (1946) ועמרי (1950). פריץ היה כבן מסור למשפחתה של דבורה: הוריה ואחותה הצעירה, שולמית.

במלחמת העולם השנייה דאג פריץ למשפחתו במרן. גיסו יצא לארה"ב ליצור בסיס כלכלי למשפחתו ואחותו נשארה עם 2 ילדים קטנים ועם האם החולה. הם הוסתרו ע"י כומר, סבלו רעב אך ניצלו. אחותו היגרה עם הילדים לארה"ב ואמו הגיעה לעין חרוד, בה חייתה עד למותה.

בקיץ 1943 נפגע פריץ משטף דם במוח. הוא החלים בתהליך ארוך, אך נותרו מגבלות ונמנע ממנו המשך של עבודה גופנית. הוא חזר למסגרייה כשרטט במשרד הטכני והתמיד בעבודה זו עד הסוף.

ב-1960 התגייס גדעון לטיס. ב-1962 נפל מטוסו בתאונת אימונים והוא נהרג. האסון היה כבד, אך דבורה ופריץ עמדו בו יחד.

ב-1965 יצאו לביקור האחות אדית בארה"ב והיא אפשרה להם גם טיול באירופה. הם חזרו הביתה מלאי חוויות למרות הכאב העמוק שנשאו בלבם.

תוצאות מחלתו של פריץ החמירו עם השנים, אך הוא נשא הכול בהומור והצניע את מכאוביו. נהג להתלוצץ ברוח טובה. בזכות האנושיות שבו וההומור הטוב שלו אהבו אותו כולם, חבריו הייקים וחבריו לעבודה, צעירים ומבוגרים. תמיד התעניין בנעשה במשק, בענפים וב"פלדות", ליווה את הצעירים בעבודתם במפעל תמיד ברוח טובה.  

כשהגיע תור המשפחה להרחיב את הדירה, תכנון את השיפוץ לפרטי פרטים, וכשזכו לחזור לדירתם המשופצת אמר בשחוק: "עכשיו צריך רק שנים ארוכות כדי ליהנות מכל זה".