צלה פרג
י"ב ניסן תר"ץ - א' טבת תשל"ט
19.4.1930 - 31.12.1978
צלה נולדה ב-1930 בעין חרוד להוריה מרדכי ומלכה הלוי, אחות תאומה לעדה. ישראל, הבן הבכור במשפחה, נפטר בגיל שנתיים ונקבר בבית העלמין, לרגלי הגלבוע, ליד המעיין.
בשנה זו נבנו בעין חרוד המבנים הראשונים על גבעת קומי וחל המעבר מהמעיין לנקודה החדשה.
הוריה, מוותיקי המשק, גרו באחד מהבניינים הראשונים שנבנו בסמוך לחדר האוכל, הבית הצפוני משלושת בנייני ה"סגול".
ילדותה עברה עליה עם בני גילה, בגן ובבית הספר, בו הייתה תלמידה חרוצה ואינטליגנטית.
ב-1947 אימצו הוריה את הדסה בת ה-8, שבאה לעין חרוד עם קבוצת ילדים, שנאספו אחרי השואה באירופה ע"י ארגון "הקואורדינציה", הובאו לארץ ופוזרו בין הישובים. האימוץ של הדסה בבית משפחה הלוי היה מוצלח. לצלה ולעדה בנות ה-17 נוספה אחות צעירה.
במלחמת העצמאות שירתה צלה כאלחוטאית. בתקופה זו שגשג הקשר שלה עם אמיר פְּרָג, שהחל עוד לפני גיוסה. אהבתו השנייה של אמיר הייתה הים, תחילה במסגרת שירות בפלי"ם ואחר כך - לאורך השנים ב"אניות תרשיש" של הקיבוץ המאוחד.
ב-1950 נישאו אמיר וצלה. ב-1952 נולד בנם הבכור הלל. אחריו נולדו יריב (1957) והתאומים עופר והגר (1961). בשנים אלה התמודדה צלה עם גידול הילדים, כשאמיר יוצא להפלגות ממושכות. מדי פעם הצטרפה צלה להפלגות, לפעמים עם הילדים. עלה בגורלה צער גידול בנים, כשיריב אובחן כלקוי שמיעה והיה עליו ללמוד לדבר. צלה השקיעה הרבה בלימודו. זכה יריב וזכו הוריו כשהצליח לעלות לכיתה א', להשתלב וללמוד 12 שנים עם בני גילו כתלמיד מהמניין.
לידת התאומים הייתה הפתעה למשפחה וצלה שמחה על הבת היחידה שנולדה לה בין הבנים.
צלה עבדה בחריצות ובמסירות שנים רבות בלול. העבודה באינקובטור הייתה ההתמחות שלה. ברוב מסירותה עבדה גם בשעות הילדים, כשהם והדסה הצעירה נלווים אליה.
באמצע שנות ה-60 נתגלה פצע ממאיר בזרועה של צלה. היא עברה ניתוח קשה ומשהחלימה, חזרה לעבודה, למרות שהרופא אסר עליה לעבוד קשה והגביל את שעות עבודתה.
בהמשך עברה צלה קורס מרכזי משק וחזרה לעבוד בלול. לאחר זמן קיבלה על עצמה את ריכוז האקונומיה במטבח למשך ארבע וחצי שנים. משם עברה לעבוד בהנהלת חשבונות, לקחה על עצמה את נושא הביטוח ולמדה אותו לעומק. בצד זה הייתה פעילה בוועדות מינויים, דירות, משק ועוד.
אצל צלה החרוצה הבית היה תמיד מצוחצח ומבריק, סביבו גינה מטופחת, והיא סורגת, לא יושבת רגע בלי עיסוק. אוהבת מוזיקה קלאסית ואמנות.
בתחילת שנות ה-70 נבחרה לתפקיד ריכוז הקניות של המשק ולשם כך למדה לנהוג והוציאה רישיון נהיגה. נסעה כל בוקר לחיפה לעשות את הקניות וחזרה בערב כשהיא נעזרת בפירוק המטען בחברים שבאו לעזרתה.
בשנה האחרונה חלתה בצהבת ולאחר מספר שבועות, משלא החלימה, אושפזה בבית החולים. החלה לתכנן יום הולדת 50 לאמיר, יום הולדת 17 לתאומים, את שחרורו של יריב מהצבא ואת החלמתה.
כשהחלה להתאושש מעט, נתקפה בדלקת ריאות וגופה, שנחלש עקב התרופה שקיבלה קודם, לא עמד בנטל. צלה חזרה לבית החולים. כאילה חשה שסופה קרוב, היא ביקשה לראות את היקרים לה, רצתה לשמוע מפיהם מה קורה בחייהם.
תמיד אמרה שברצונה למות, כמו אמהּ, להירדם ולא להתעורר, ללא כאבים, ללא סבל ממושך, להישאר צלולה בדעתה וכך להיחרת בזיכרון הנשארים. ואכן כך היה, בקשתה זו התמלאה.
נפטרה טרם זמנה, בת 48 במותה. הותירה אחריה את בן זוגה, אמיר, ואת ארבעת ילדיה: הלל, יריב, עופר והגר.
יהא זכרה ברוך בתוכנו.