טובה שופמן לבנה
ד' תשרי תרס"ד - כ"א כסלו תש"ם
25.9.1903 - 11.12.1979
טובה נולדה ב-1903 בעיר הולגופול, פלך פודולסק באוקראינה. הוריה היו דתיים מתקדמים. אביה היה אדם משכיל. ליד הבית טיפחה המשפחה גן ירק בחלקת אדמה קטנה. רוב עבודת הגן ואיסוף הפרי נעשו ע"י בני הבית.
מגיל 7 למדה טובה עברית מפי מורה פרטי והשתייכה לאגודת הנוער הציוני, "פרחי ציון". כנערה השתתפה במועדון החוגים הציוניים בעיר.
טובה ואחותה הגדולה למדו בגימנסיה, דבר שלא היה מקובל בחוגים הדתיים.
ב-1913 עלה אחיה הגדול לארץ והתיישב בעין טבעון (כפר יחזקאל). אחרי זמן קצר עלה בעקבותיו גם האח השני.
במלחמת העולם הראשונה פרצו פרעות ביהודים. הנוער פנה למפלגות מהפכניות אנטי ציוניות, אך טובה ואחיה הצעיר נשארו נאמנים לציונות.
ב-1922 עלתה טובה לארץ עם הוריה ועם אחיה הצעיר, מאיר. תחילה היו בחיפה ואחר כך עברו גם הם לעין טבעון, שם עבדה בקטיף חמניות ובחורף - בטבק. הייתה מוכשרת, נבונה והסתגלה מהר לכל מצב. בחיפוש אחר עבודה קבועה החלה לעבוד ברפת. בציבור הרימו גבה: "בחורה קטנה ורזה, איך תוכל לעבוד עם פרות?" טובה לא נרתעה והחלה לעבוד במקצוע, שבו התמידה עשרות שנים. בעין טבעון פיתחה גישה ביקורתית כלפי החיים במושב.
ב-1924 הצטרפה ל"חבורת העמק", שם הכירה את דוד לִבנֶה והם נישאו. אחרי איחוד החבורה עם עין חרוד הם הצטרפו לקיבוץ. תחילה עבדה טובה בענפים שונים. ב-1925 נכנסה לעבוד ברפת וקשרה עצמה לענף. הרפת הותקנה בבניין אבן ערבי עתיק שעמד במדרון לרגלי הגלבוע, עם מדרגות באמצע, שהכבידו מאוד על חלוקת האוכל לפרות ועל ריכוז החלב. עגלה לא יכלה להיכנס לבניין ואת הזבל הוציאו במריצות. את הירק הכניסו בקלשונים או בידיים דרך המבואות הצרים.
תחילה עסקה טובה בניקוי הפרות ובהסרת קרציות - עבודה משעממת ולא נעימה. אחר למדה לחלוב, תוך שהיא נאבקת עם פרות שהתנגדו לחליבה. כאשר מחלת הקדחת שפשטה ברפתות גרמה לתמותה גדולה בין הפרות והעגלות, לא פעם האשימה את עצמה: אולי חוסר הידע שלה, או כישלון בטיפול גרמו למות הפרה?
חליבת לילה לא קשתה על טובה, הייתה קמה בזריזות והולכת בביטחון לרפת. בלילות חורף קרים וסוערים היה טוב להתחמם ליד הפרות.
ב-1926 נולד בנה הבכור, עמי. האחריות וההתמסרות לרפת דרשו מטובה הרבה אנרגיה וזמן וכך גם האימהות. ב-1930 עלו הרפתנים לרפת החדשה בקומי, שנראתה להם כמו ארמון.
ב-1935 נולדה הבת ציפי. לא היה קל לטובה לגדל את ילדיה באותה אחריות ומסירות שתבעה מעצמה כלפי הרפת, ולפעמים עלו בה רגשות אשמה כאם שלא עומדת בסדר היום המקובל של הבילוי עם הילדים.
טובה הקימה דור של רפתנים בעין חרוד והייתה בין מניחי היסוד ל"ארגון מגדלי הבקר בארץ ישראל", שנוסד ב-1926 בעין חרוד.
ב-1938 יצאה להשתלמות בהולנד, למדה להכיר דרכי טיפול ושיטות הזנה שונות וביררה לעצמה אלו שינויים נדרשים ראוי לאמץ ברפת של עין חרוד.
טובה מילאה תפקידים רבים במשק: הייתה אקונומית במטבח, מחסנאית במחסן הבגדים ו-3 פעמים נבחרה לתפקיד מזכירת עין חרוד. כמזכירה, מספר סורקין, ששימש כמזכיר לצידה, בכל שאלה משקית וחברתית ידעה למצוא פתרון ודרך נכונה, מתוך גישה שיש לענות לחבר ללא דחייה ולתת לו מענה - לחיוב או לשלילה.
בעבודתה ברפת התמידה כ-40 שנה. גם בצאתה מפאת מחלת עיניים, לא פסק הקשר שלה עם הרפת: היא המשיכה לנהל את ספר העדר וישיבות הענף התקיימו בביתה.
בשנת חייה האחרונה חלתה והועברה לבית החולים. בעזרת הרופאים, שעשו כמיטב יכולתם, היא התגברה על הקשיים, חזרה לחדרה ולפעילותה בפינת "תחביב" - תפירת דובונים ובובות, שנתנה כמתנות לנכדיה ולניניה.
באופן פתאומי נתקפה שוב במחלה ועברה לחדרי החולים. חומה עלה והיא נלקחה לבית החולים, שם עצמה את עיניה לנצח.
השאירה אחריה את בנה עמי ובתה ציפי, נכדים ונינים.
יהא זכרה ברוך בתוכנו.