דוד שמחוני
י"ח סיון תרנ"ג - ט"ז תשרי תשמ"א
22.5.1893 - 26.9.1980
דוד נולד ב-1893 בעיר אוסטרוב, בשם דוד-גבריאל פריידקעס - בן בכור להוריו, גולדה-רייזה דרוזדובסקי ואליהו-גרשון פריידקעס, "מתנגדים" משכילים. אחריו נולדו עוד 11 אחים ואחיות.
המשפחה הייתה אמידה, בעלת אחוזה קטנה וחנות שפרנסה בכבוד. האב סחר בעצים ובחומרי בניין. האם נשאה בעול החנות, השגיחה על הבית ועל חינוך הילדים.
דוד החל ללמוד ב"חדר", אך הלימודים בו לא היו לטעם האב והוא שכר מלמדים פרטיים שלימדו את מקצועות ההשכלה. בשעות הפנאי למד האב תורה ובחן את לימודי ילדיו. כציוני היה חתום על עיתון עברי, קרא ספרים בעברית, יידיש ורוסית. עבור ילדיו היה מנוי על שבועון עברי.
ב-1908, בגיל 15, נסע דוד ללודז' כדי לעבוד בבית מסחר לטקסטיל, שבו שימש דודו כפקיד ראשי. בשעות הפנאי למד גרמנית והשתלם ברוסית ובחשבון. הוא השתייך לאגודת הפקידים היהודיים, אך לא ראה עתיד ותכלית בפקידות. הוא התעניין בנעשה בארץ ישראל, נפגש עם חוגים ציוניים והחליט לעלות ארצה, דבר שנדחה בגלל מלחמת טורקיה-טריפולי (1911-1912).
ב-1913 החליט לעלות לארץ. כלכלית היה בלתי תלוי בהוריו, שהעדיפו שיהגר לארה"ב. כיוון שעמד להתגייס לצבא הרוסי, עבר באופן בלתי לגלי את הגבול לגרמניה ודרך ווינה, טרייסט, פורט סעיד, וביירות הגיע בספינה ליפו.
למחרת בואו החל לעבוד ברחובות בקילוף שקדים, בבציר ענבים וביקב ראשון לציון. אחר כך עבד בנטיעת פרדסי נס ציונה, בעבודה עברית מאורגנת עם שכר עבודה שווה לכל עובד. לצד הנטיעות התארגן מטבח פועלים, שאִפשר עבודה לפועלות שלא עבדו בפרדס ושימש מפגש לציבור הפועלים. דוד, שהיה האקונום של המטבח, עסק בכך לאחר יום העבודה ובשבתות.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נחסם שוק ההדרים, דבר שגרם לחוסר עבודה. דוד עבד בגדרה אצל חזנוב מהבילויים, וכדי להימנע מגיוס לצבא התורכי, החל לעבוד למען הצבא בחטיבת עצים להסקת הקטרים. אחר כך הצטרף כעגלון לזוג פרדות של קבוצת שוני, שעסקו בהובלה עבור הצבא מבאר שבע לאל עריש. המצב הסניטרי היה גרוע ודוד חלה בטיפוס הבהרות, כשהוא מחלים וחוזר לחלות שוב ושוב, עד שלא יכול היה להמשיך בהובלות.
חברי קבוצת "אחווה" הציעו לו להצטרף אליהם בעין גנים והוא נענה להצעתם. נוסף לעבודתו בגן הירק היה פעיל בציבור הפועלים בפתח תקווה ונשלח למטולה ללמוד עבודות גידולי שדה. כשחזר ל"אחווה" כבר הצליחו צבאות אנגליה לכבוש את דרום הארץ. הבריטים אישרו את הקמת הגדוד העברי, שיעזור בכיבוש יתר חלקי הארץ, וכל חברי "אחווה" התקבלו לשורותיו.
במרץ 1919, במסגרת ליווי ושמירה בשכונת הרצליה, פתחו המצרים באש ורגלו של דוד נפגעה עד שהיה הכרח לכרות את רגלו מעל הברך. דוד נשלח לאנגליה לשם ריפוי, החלמה וקביעת הפרוטזה.
באפריל 1920 חזר לארץ ועבד בלשכת העבודה והקליטה של "אחדות העבודה". בגלל נכותו נאלץ להיפרד מחבריו ב"אחווה" שתכננו התיישבות בתל ערד.
בפסח 1922, אחרי שחבָר ל"גדוד העבודה" ולמד רצענות, הגיע דוד לעין חרוד והקים את הרצעניה, שסיפקה רתמות לבהמות העבודה. כאיש העלייה השנייה, היה דוד פעיל בענייני המשק. עם רכישת אדמות קומי, נבחר לוועדת הבניין והיה פעיל במשך 6 שנים בתכנון הנקודה החדשה ובבניית המבנים בה: 2 בתי הקומתיים לילדים, 9 בתי המגורים לחברים, 2 הרפתות וחדר האוכל.
ב-1928 ביקר את הוריו ואחיותיו בפולין (חלקם עלו לארץ ב-1935 וחלקם לאחר קום המדינה). שם פגש את רבקה זביקלסקי עם בתה, מיה בת השנתיים והציע לה לבוא אתו לארץ. הם נישאו ובדרכם לארץ עברו דרך ברלין, פריז, והפירמידות של מצרים.
ב-1934 נולד הבן, דב (דוּבַּן). דוד עבד בחקלאות, בעיקר בפרדס. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפסקו משלוחי האשכוליות לחו"ל והוא עבר לעבוד בנגריה בבניית כוורות.
בגיל 50 למד דוד הנהלת חשבונות ומאז עבד כמנהל חשבונות. הוא המשיך את פעילותו כחבר הנהלת תנובה אקספורט, היה מהיוזמים את הקמת בית האריזה האזורי "גלבוע" ומהפעילים בהקמת ה"משכן לאמנות" בעין חרוד, שאת בנייתו ריכז ובכך ראה את ההישג החשוב ביותר שלו.
בגיל 80 סיכם דוד ובירך על שזכה לראות בקום המדינה, שזכה להביא את רוב משפחתו לארץ, שזכה לראות את ילדיו וחלק מנכדיו ממשיכים את המפעל הקיבוצי.
בדצמבר 1979 נפטרה רבקה, אשתו האהובה. כ-10 חודשים אחריה נפטר דוד.
זכה דוד לשיבה טובה, בן 87 במותו. יהא זכרו ברוך.