שושנה צ'נסטוחובסקי - "המורה"
כ"ד תשרי תרנ"ז - ד' אייר תש"ם
1.10.1896 - 20.4.1980
שושנה נולדה ב-1896 בעיר צ'נסטחוב שבפולין - עיר ואם ובה קהילה מפוארת בת עשרות אלפי יהודים. בבית אביה, ר' יששכר דוב צ'נסטוחובסקי, גדלה והתחנכה למסירות ואהבה לאחיה היהודים המעונים והמוכים במצוקת הגלות. היה זה בית דתי חסידי אדוק, בית אמיד ומכובד. האב אהד את תנועת חובבי ציון ואוהבי ארץ ישראל.
בתקופה שבין המהפכות, בשנים 1905-1918, תקופת הפרעות ביהודים, נתפס הדור הצעיר לאידיאלים אוניברסליים קוסמופוליטיים, אך שושנה הושפעה מהתנועה הציונית חלוצית שקראה לנוער היהודי לבנות ולהיבנות בארץ ישראל, ארץ האבות.
שושנה נזקקה לאומץ ולכוח רצון עז כדי לפרוץ את הגדר ולמרוד בדעות המקובלות בתקופתה, שבנות לא צריכות לימודים והשכלה. בכוח שכנוע ובעמידה איתנה ועקשנית, הוציאה עצמה מהכלל ומשכה אחריה את אחיותיה ללימודים ולהשכלה. נוסף לידיעות רחבות ביהדות, תורה בכתב ובעל פה, היסטוריה יהודית ותנ"ך, הצליחה בכישרונה ובהתמדתה לרכוש השכלה כללית וגבוהה, ובגיל צעיר יחסית השכילה להיות אחד מעמודי התווך של פעילי התרבות והחינוך בעיר.
כמורה ומחנכת בגימנסיה העברית בעיר, הלהיבה שושנה את הנוער היהודי לרעיון הציוני החלוצי ולשפה העברית, במאמרים שפרסמה בעיתונות ובאספות. היא לימדה וחינכה מאות תלמידים ותלמידות וגם מורים ומורות לאהבת ארץ ישראל ולמולדת היהודית. האידיאל תבע ממנה גם הגשמה עצמית והיא קראה לנוער לעלות לארץ.
כששושנה החליטה לעלות ארצה, נדהמה כל העיר - איך אישה צעירה בעלת עמדה כה מכובדת בקהילה, מורה ומחנכת, סופרת ועיתונאית נערצת, עוזבת פתאום את בית אביה האמיד והולכת לארץ שוממה, לעתיד בלתי ידוע. אך שושנה הייתה שלמה עם עצמה, היא דגלה ברעיון החלוצי של חיים שוויוניים ללא מעמדות.
ב-1924 עלתה שושנה ארצה והגיעה לעין חרוד בעקבות חברותיה הנאמנות, נטלקה טבנקין ופרומקה אשד. מיד עם בואה שובצה ללמד את הילדים הצעירים בבית הספר שליד המעיין. בצד הלימוד והידע, הייתה שושנה מעורבת בעניינים האישיים, החברתיים ובערך העבודה של תלמידיה. עיסוק רב הקדישה להכנת ערבי חגים ולילות שבת. שילבה את מורשת האבות ומסורת יהודית, ניגונים וזמירות, עם שירי ביאליק וטשרניחובסקי, שירי חלוצים, הציונות והווי של עין חרוד הצעירה.
בחג העשור לעין חרוד הכינה עם הילדים, בשיר ובמחול, את ההופעה "כובשי הביצה" - "שממון לַיִל נגרש, בתוך ביצה נדליקה אש", שרו וחוללו הגחליליות. שושנה, בלהט ובהתמדה, תבעה מעצמה ומהילדים את הביצוע הטוב ביותר.
קנאית הייתה שושנה לכל כיתה שאותה חינכה ולכל תפקיד שאותו מילאה. כיתתה עמדה תמיד במרכז חברת הילדים. התייחסה באופן אישי לכל ילד. בית הספר והילדים - החינוך - היוו את מרכז חייה.
ב-1945 יצא ספרה "מסיבות: למועדים, לחגי טבע ועבודה לימי תנועה וזיכרון", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במשך שנים רבות שימש סיפרה זה כמורה דרך לעורכי ומארגני המסיבות בחברוֹת הילדים בעין חרוד ובקיבוצים נוספים.
בתקופה זו נענתה שושנה לבקשת משרד החינוך, לשמש כמפקחת בבתי הספר באזור הצפון, שהלכו ונוסדו לפני ואחרי קום המדינה. שושנה הגיעה למקומות מרוחקים וליוותה את הישובים בלבטיהם הראשונים בהקמת בתי הספר, עם כל הפרטים הקטנים והערכים החשובים הנלווים לתהליכי החינוך. קרוב ל-20 שנה עסקה בליווי מורים צעירים ובהדרכתם של צוותי הוראה.
ב-1962 חזרה שושנה למשק ולימדה שפה עברית לעולים חדשים באולפן לעברית במשך מספר שנים. בהמשך עבדה במחסן הבגדים, וכל השנים עדיין חברה בלב ונפש של נטלקה, שביתהּ תמיד פתוח בפניה והיא שייכת לחוג הקרוב ביותר של ידידותיה. אחרי מותה של נטלקה החלה שקיעתה של שושנה. זיכרונה נחלש בהדרגה אך העבודה היוותה עניין חשוב בעיניה, כאילו העבודה היא הנותנת את הזכות לאדם לחיות. לאט-לאט ירדה שושנה מבחינה נפשית ופיזית והחלה לחזור יותר ויותר לזיכרונות העבר. היא עברה להתגורר בבית חרוב ושם הייתה מפזמת לעצמה את הניגונים מבית אבא ומנסה להיות גאה עד לסוף הדרך.
שושנה נפטרה בשיבה טובה. אף כי לא בנתה לעצמה משפחה משלה, היא הותירה מאחוריה מורשת חינוכית ותרבותית עשירה, שנחרטה עמוק בלב חניכיה.
יהא זכרה ברוך.