שרה גפני פרידמן
ט"ו טבת תרנ"ו - ט' אדר תש"ם
1.1.1896 - 26.2.1980
שרה נולדה ב-1896 בעיירה דונייבצי, פלך פודול, אוקראינה - עיירה שבה חיה קהילה יהודית גדולה, תרבותית עם תנועה ציונית פעילה.
שרה הייתה הבת השנייה במשפחה בת 7 ילדים. לאחר שאחיה הבכור יצא מהבית והקים משפחה משלו, ירשה שרה את הבכורה, בעלת ההשפעה והסמכות במשפחה. האם הייתה חולנית והאב נמצא רוב השבוע מחוץ לבית, טרוד בעסקי מסחר.
האם נהגה לנסוע בכל קיץ למקומות נופש ומרפא באוסטריה הסמוכה ושרה נסעה עמה כמלווה. בזכות אותם מסעות הכירה עולם והתפתחה.
כשבגרה החליטה שרה, לקראת עלייתה ארצה, ללמוד בסמינר לגננות של הלפרן בוורשה. ההורים נדהמו מהחלטתה, אך ידעו שהיא תקיפה בעמדתה והשלימו אתה. שנות לימודיה היוו קושי עבור הבית.
כשסיימה את הלימודים הצטרפה לקבוצת העלייה הראשונה והיחידה שעלתה ארצה בצורה לגלית. היא הגיעה לארץ ב-1920. רוב חברי הקבוצה היו בין ראשוני העולים לקריית ענבים. תחילה עבדה
שרה כגננת בטבריה, במנחמיה, ביבנאל ובתל אביב, בשכונת הקווקזים. היא הייתה מראשונות הגננות בארץ וקשריה עם מעט הגננות בארץ היו עזים. כולן היו חדורות התלהבות, חדוות יצירה וחיפושי דרך. ב-1929 יצאה ללונדון למספר חודשים ללמוד את שיטת מונטסורי בחינוך ילדים.
ב-1930 הגיעה שרה לעין חרוד. עבדה כגננת בגן. אחר כך, ביחד עם שרה נוימן עבדה בחדרי החולים ימים ארוכים. לפעמים היו יוצאות לפנות ערב לטיול קצר בגבעה או בשדות וחוזרות להגיש לחולים - ילדים ומבוגרים - את ארוחת הערב. שרה, כגננת, הכירה צמחים ואת עונות הפריחה.
ב-1934 יצאה לביקור משפחתה ברוסיה.
בשנות ה-40, שוב עם שרה נוימן, עבדה שרה בטיפול בילדי סוריה שהגיעו לארץ בלי הוריהם. מתוך הבנה לחבלי קליטתם בחברת הילדים ובבית הספר, תרמה שרה להשתלבותם ולהתפתחותם הטובה.
ב-1951 טיפלה שרה בילדי תימן בגן ילדים בעין שמר, שבו למדו כ-100 ילדים. גם שם יצרה קשרים חמים עם הילדים ועם הוריהם.
שרה הייתה אחת מהחלוצות שדרשו להשתתף בתורנויות השמירה בתקופת המאורעות ב-1936. על ליל השמירה הראשון כתבה בין השאר: "... קוממיות לא צעדתי, הבוץ הכביד על ההליכה, הגשם החזק התיז טיפות על פניי... ידעתי: יחד אתי ערים עוד חברים, העומדים על המשמר, עד אשר לא ירע אדם לאדם".
כל חייה חייתה שרה בצניעות, לא זלזלה בעבודה קטנה כגדולה. השתתפה בכל האירועים במשק: אספות, מסיבות, קונצרטים וחוגים. התעניינה בספרות, מוזיקה, אמנות ובבעיות שניסרו בחלל המשק, הארץ והעולם. התמידה בנתינת תורנויות במשכן לאמנות במסירות ובאחריות, נאמנה לחובותיה, ללא אנוכיות, ללא תלונות. נהגה לומר "לא קשה לי".
בשנים האחרונות, כשנחלשה, התמידה לעבוד בחדר האוכל במילוי המלחיות, הפלפליות וכלי השמן. כוחותיה הלכו ואזלו, אך היא לא נכנעה ועבדה עד ליומה האחרון, כשהיא מסרבת ליפול למעמסה על אחרים.
שרה נפטרה בגיל 86, ללא ילדים משלה. יהא זכרה ברוך.