שפרה חייקין

המשפחה חייתה בין הגויים ולא שמרה מצוות. אביה היה בעל 2 טחנות רוח, אחת לקמח והשנייה לשמן גרעינים. שפרה, כבת יחידה בין בנים, השתתפה עם בני הגויים במשחקים וברכיבה בשדות.

בגיל 15, עברה לגור בעיר הקרובה אצל הדוד, כדי ללמוד בגימנסיה - תלמידה יהודייה יחידה, שכדי להמשיך בלימודים היה עליה להצטיין.

בגיל 17 חלתה בטיפוס וחזרה הביתה. אמהּ נדבקה ממנה, חלתה ומתה. כשהחלימה, חזרה לדוד עם אחיה הצעיר, סיימה את הגימנסיה והמשיכה ללמוד בסמינר למורים. היא הושפעה מבן דודה, תנחום טולצינסקי, הציוני והצטרפה לתנועת "החלוץ".

בגיל 19 החליטו 5 מחברי "החלוץ" לעלות לארץ. הם מכרו את חפציהם לטובת קופה משותפת. לפני שעזבו נסעה שפרה להיפרד מאביה, פרידה קשה ומרגשת. אביה חש שלא יתראו שוב.

הקבוצה פנתה לחווה שיסדו ציונים ליד מינסק. הדרכים היו משובשות ודרכם ארכה כ-3 שבועות. במינסק פגשו חלוצים צעירים, ביניהם  רבקה וישראל בן אליהו, יהודים חסונים, יודעי עבודה. הקור היה חודר ותנאי העבודה פרימיטיביים.

יום אחד פשטה המשטרה על החווה וגזלה את מעט הזהב שקיבצו לשם עלייה לארץ. החבורה נכלאה עם פושעים, אך למזלם הם שוחררו והצליחו לברוח למוסקבה, שם עבדו וגרו בתנאים קשים, יחפים ולבושים בבלואים. עם זאת, לא ויתרו על סיורים בבירה ונהנו משכיות החמדה שבה.

שפרה צורפה לחבורת צעירים בדרכם לארץ, דרך טיפליס, אך שלא כמוהם, בידיה לא היו כרטיסים. היא נשארה בטיפליס ושם פגשה את אייזק חייקין, בעלה לעתיד, שערק מהצבא האדום והיה פעיל בין החלוצים במקום. הוא סידר לקבוצה רישיונות כפליטים מארץ ישראל הרוצים לשוב אליה דרך קושטא. ב-1923 הגיעה הקבוצה לארץ. שפרה ואייזיק הצטרפו לגדוד העבודה בירושלים, שם פגשה את בן דודה תנחום. הם גרו באוהלים ועבדו במחצבה, אייזק כחוצב ושפרה בסיתות אבנים.

ב-1924 נולדה הבת הבכורה, רות וב-1926 נולד הבן, שמריהו (מאולי).

ב-1928 הגיעו לעין חרוד. לא הייתה עבודה ולא רצו לקבלם, אך רחל תמרין ורבקה בן אליהו ארגנו להם מקום לינה. התחושה הייתה קשה אך עד מהרה הפכה עין חרוד לבית. אחרי שנה עלו לנקודה בקומי - שפרה עלתה עם הילדים אך אייזק נשאר כרפתן במשק ליד המעיין. הניתוק היה קשה.

ב-1931 נפטר אייזק מהרעלת דם. שפרה נשארה אלמנה צעירה עם שני הילדים. היא עבדה בכל עבודה מתבקשת, השתתפה בשמירה בלילות וגידלה לבד את הילדים. 

רוב שנותיה עבדה שפרה בחינוך, כמטפלת בגן הילדים ובפעוטונים. בגיל מתקדם עברה לעבוד במחסן הילדים ואחר כך במתפרה, אחרי שעברה קורס תפירה כדי שתוכל להביא תועלת. תמיד חשה כמחויבת לעין חרוד ולחברה. השתתפה בחוגים ובטיולים וסעדה חברות חולות. הייתה אם מסורה וסבתא נוכחת. שמרה בנאמנות על יחסי חברות עם חברותיה. אהבה ספרים, השתתפה בחוג לספרות והתנדבה לתורנות ערב בספריה. חייתה את חיי המשק בהרגשת שלמות, יחס ושייכות, חיים שבהם בחרה.

שפרה נפטרה בשנתה ה-80 בהשאירה אחריה את שני ילדיה, רות ומאולי ואת ששת נכדיה.

יהא זכרה ברוך.