שרה קולטון-הבר

מנעוריה הייתה שרה חברת ה"בונד", תנועה שתאמה את השקפותיה ואת מעמדה. תמיד הזדהתה עם השמאל ועם המעמדות הנמוכים.

ב-1930 נישאה שרה וילדה בת. במלחמת העולם השנייה גויס בעלה לצבא פולין ונפל בקרב. שרה עם בני משפחתה יצאו לנדודים, שבמהלכם חלתה בִּתהּ ומתה. שרה נצמדה לאחיה ואחיותיה שכלפיהם חשה אחריות. במאמצים רבים נאחזו ברכבת עמוסה והגיעו יחד לברית המועצות. שם הוכרה שרה כאחראית למשפחה ובזכות זה התקבלה לעבודה במטבח בית החולים. בשל זריזותה ומיומנותה, העניקו לה שיירי מזון שעליהם התקיימה המשפחה.

בתום המלחמה חזרו בני משפחת קולטון לביתם שכבר לא היה קיים. מבירורים וחיפושים התברר לשרה שיש לה קרובי משפחה בארץ. ב-1950 עלתה שרה ארצה והגיעה אל משפחתה בפתח תקווה. לאחר שנה בארץ הגיעה דרך ועדת הקליטה של הקיבוץ המאוחד לעין חרוד כבודדת ונקלטה במטבח.

ב-1952 הכירה את יצחק הבר, שהיה אלמן וחי עם בנו, משהל'ה בן ה-9.

כל שנותיה בעין חרוד התמידה שרה במטבח, ממלאה כל עבודה שאחרים דחו. הייתה צוחקת ואומרת: "זה קשה? אחרי מה שעשיתי שם זה צחוק!" 

אישה טובה מאוד הייתה, דאגנית ואוהבת אדם. אל משהל'ה התייחסה כאם והייתה מגוננת עליו כשכעסו עליו בבית הספר או כשאביו גינה אותו. סבלה מחוג ידידים צר ולכן נהגה להזמין קרובים ואורחים מבחוץ. הייתה טורחת לקראתם, אופה, מבשלת ומסדרת את הבית. כשחשה ברע היה הבר אומר: "בואו נזמין אורחים ואז היא תבריא".

סבלה ממיחושים שונים וממחלות שונות, כנראה ירושה מימי המלחמה הקשים. נתגלה אצלה גידול בראש. הרופאים רצו לנתח אך היא התנגדה ובדרך פלא נעצר הגידול ולא התפשט.

בשנותיה האחרונות, לאחר מותו של הבר, גברה בדידותה. שושנה פינקלשטיין, שהייתה ידידתה הקרובה, נפטרה וכך גם חברתה בלה ויעקב שפיבק בעלה. שרה עברה להתגורר בבית חרוב.

מסתפקת במועט הייתה. פעם אחת "התפנקה" כשנסעה לארגנטינה, אל בת אחותה. למרות הקושי הייתה זו קרן אור עבורה. היא התחדשה בבגדים יפים ובכל הנלווה לנסיעה. הייתה מאושרת.

עם קרוביה המעטים בארץ נשמר הקשר. הרבה אור ושמחה הביאו לה נישואיו של משהל'ה לליז, שקשרה עמה יחסים חמים, והולדת הנכד, יונתן.

שרה נפטרה בגיל 83. לא קלים היו חייה. תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.