רבקה מחנימית-גרינברג
ט"ו אב תרנ"ו - כ"ה שבט תשל"ד
25.7.1896 - 17.2.1974
רבקה נולדה ב-1894. אמהּ מתה עליה כשהייתה בת שנה וחצי.
ב-1911, בגיל 17, עלתה לארץ עם מספר נערים ונערות במטרה לעבוד. האונייה עגנה ביפו, משם הלכה עם חבר בן עירהּ לגימנסיה הרצליה. אביה, שדאג להמשך לימודיה, שלח מכתב לד"ר שיינקין, שיכניס אותה לבית ספר בירושלים, אך רבקה הייתה נחושה בדעתה לעבוד בבניין הארץ.
עם קבוצת אנשים יצאה לכנרת. אחרי 3 ימי נסיעה בעגלות הגיעו, וכשביקשו מתנדבים לעלות לחוות פורייה, שאך זה הוקמה, רבקה התנדבה ועלתה עם חברה לחווה. עבודתה הראשונה בארץ היה סיקול ועקירת שיחי סדריה ששורשיהם עמוקים מאוד. העבודה הייתה קשה אך עבדו מתוך שמחה. מדי פעם הוטל עליה לכבס ולבשל לכל אנשי הקבוצה. עבדו 14 שעות ביום ולאחריהן שרו ורוקדו, סיפרו על מה שעברו ושתו תה עד לשעות מאוחרות בלילה. השאיפה שאיחדה אותם הייתה, לבנות את הארץ ולעבד את אדמתה.
ב-1913 התקשרה רבקה עם מחניימי, איש העלייה השנייה. לאחר שנה נולדה גאולה בבית חולים בטבריה.
ב-1914 הייתה רבקה בין מייסדי שרונה בגליל. עם פרוץ מלחמת העולם הקשיים בארץ גברו ומכתבים מהמשפחה הפסיקו להגיע, דבר שהקשה עליה. נוסף לקשיים הרבים חלתה רבקה קשה בקדחת.
ב-1920 עברה לטבריה כדי שגאולה תלמד בבית ספר. טבריה הייתה עיר מוזנחת ונחשלת. רבקה הקימה שם קבוצה מאורגנת של תופרות, שקיבלו שכר וקיימו חיי תרבות וימי עיון.
ב-1920, כשנולדה דרורה, החליטה רבקה לעבור לחיי קיבוץ. ליד טבריה עבדה פלוגת גדוד העבודה. החיים בפלוגה היו תוססים. השוויון והחינוך המשותף קסמו לרבקה.
ב-1922 הגיעה עם משפחתה לעין חרוד. כחברת הקיבוץ התגייסה רבקה לקיבוצים צעירים והדריכה בנות צעירות בארגון מחסנים ובהקמת מתפרות. הקשיבה למצוקות אישיות של חלוצות צעירות וחסרות ניסיון ועודדה אותן.
בעין חרוד ייסדה רבקה את ענף עיבוד הצמר ואריגתו בנוּל יד. בקיבוצים גידלו עדרי צאן ומשהתייקר הצמר ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה פסק יבוא הצמר, היה צורך בייצור עצמי. רבקה הייתה חלוצה בנושא זה: כביסת הצמר, מיונו, צביעתו וטווייתו לחוטים ששימשו לאריגת בדים ומרבדים, לסריגת סוודרים וגרביים, ולתפירת שמלות ומעילים.
ב-1946 נערכה תערוכה של מוצרי האריגה. ביקרו בה אורחים רבים וקנו מוצרים שונים. עד לשנה זו הספיקו לארוג 200 מרבדים, 350 ציפיות לכרים, וילונות לחדר האוכל ולבתי הילדים, 50 מפיות לשולחנות וכמות גדולה של מגבות לחדר האוכל.
זה היה מפעל חייה של רבקה. היא ראתה בו קטע ממעגל שלם שראשיתו בדיר ובשדה, בגז הצמר שהפך לחג, ופינת הצמר השלימה את המעגל, כשלמות שהתבטאה בתערוכות ובחג הביכורים כשהרועים מביאים מתוצרת הדיר ועגלתם מקושטת במרבדי הצמר של מפעל האריגה.
לכל תינוק שנולד נתנה רבקה שי - שמיכת צמר ארוגה בידיה, חמה, רכה ונאה. כשנולד לווינגייט תינוק, שלחה לו כאות הוקרה שמיכת צמר שארגה עם שם התינוק רקום עליה: יונתן וינגייט.
ארוכה רשימת מעשיה של רבקה. הייתה מושרשת בחיי העבודה והחברה של עין חרוד. בשנות חייה האחרונות הייתה רתוקה לכיסא גלגלים, אך בחגיגת יובל ה-50 של עין חרוד השתתפה בהופעה המרשימה של ארבעה דורות בעין חרוד.
זכתה רבקה לראות את נכדיה, הולכים בדרכה, מגשימים כחברי עין חרוד.
רבקה נפטרה בשנתה ה-78 כשהיא משאירה אחריה את בן זוגה, גרינברג, שתי בנותיה, גאולה ודרורה, 5 נכדים ו-2 נינות. יהא זכרה ברוך בתוכנו.