נירה היימן-פלד

כבר בראשית ילדותה סבלה רבות עקב טיפול רפואי לא מוצלח בכתם שהופיע במצחה, אך ידעה להתגבר על הכאב והסבל. בהיותה בגן כחול התבלטה בעצמאותה. כדי לקרבה לסבתא שלחוה ההורים לתל אביב לבדה בגיל 5. נירה קשרה עם הסבתא קשר חזק שנמשך עד לימיה האחרונים של הסבתא בעין חרוד וגם למדה גרמנית.

נירה אהבה סיפורים ואגדות, להקשיב ולספר. אהבה בעלי חיים, אולי בהשפעת שהיות ארוכות ברפת עם הוריה הרפתנים. נמשכה לדברים יפים כמו תמונות סיניות ועיטורים.

בבית הספר הייתה תלמידה שקדנית. שם גם התגלה אופייה הסוער והעצמאי. הוריה נקראו מדי פעם ליישר הדורים עם המחנכים כי קשה היה לה לוותר כשחשבה שהיא צודקת. 

הפילוג בבית הספר היה עבורה חוויה קשה - ההכרח להיפרד מחברות טובות והמתיחות שנוצרה בין הכיתה והמחנך משה כרמי. 

אחרי הפילוג באו ימי פעילות בהקמת חברת ילדים חדשה עם המדריך יובל ציזלינג. משימת הקטיף הוטלה לראשונה על ילדי זח"ט. נירה בולטת באחריותה בבגרות ובעניין, מתמסרת להוצאת יומן שבועי "חבריא" מדי יום שישי, מעתיקה רשימות, מעטרת ותולה על הקיר את הגיליונות המוקפדים.

בכיתה י' מדריכה נירה צעירים מתנועת נוער עירונית ושוקעת בפעילות חברתית. בכיתה י"א נכנסה לעבוד במכוורת למשך שנים אחדות.

בבדיקות השגרה לצבא, בכיתה י"ב, התגלתה המחלה בשיקוף. אעפ"כ הצטרפה לטיול י"ב לאילת ואחר כך לטיול בסיני. בין טיפולי הקרנות חגגה עם כיתתה את חג המחזור לסיום בית הספר והשתתפה בריקודים עם המחוללות.

במקום לצבא התגייסה נירה לעזרת היישוב הצעיר יד חנה, שם עבדה בניהול חשבונות לאחר קורס קצר. למדה מהר והצליחה במשימה. עם זאת, שמחה לצאת לגיוסים לעבודות השדה, להיות בטבע ולעסוק בחקלאות.

דווקא השנים האחרונות, שנות מחלתה, היו שנותיה היפות והמאושרות, חייה עם אַבּי פלד, חבר נעוריה, תוך הבנה הדדית עמוקה ואהבה רבה, נתנו לה חיים מלאים ויכולת ליהנות ממוזיקה, טבע, אמנות ורשמים נוספים. עם אבי ביד חנה הגיעה נירה לעצמאות ולבגרות.