אמנון בן צבי

בבית התינוקות הייתה כבר התינוקת תמר והמטפלת עטרה הציעה להורים לקרוא לו אמנון, כך יהיו ביחד אמנון ותמר. ההורים קיבלו את ההצעה וקראו לתינוק בשם אמנון.

אמנון היה ילד נאה ונוח, בעל אופי רך, שהתקשה להתמודד עם הילדים השובבים סביבו. הצורך להתגונן תמיד יצר בו תכונה של עקשנות לעמוד על דעתו.

בבית הספר השקיע הרבה כדי לעמוד בדרישות הלימודיות. כשסיים את בית הספר התגייס ושירת בחיל הקשר. 

אחרי הצבא חזר למשק, למד חשמלאות וקיבל רישיון "מוסמך" - הראשון במשק שהיה בעל תעודה רשמית בתחום הזה.

ב-1960 הכיר את לאה חכמון והם נישאו. נולדו להם הבנים רמי ב-1961 וגדי ב-1963. אחריהם נולדה הבת נאוה ב-1967. לאה ואמנון גידלו את הילדים בבית חם ומלא אהבה. הם חינכו את הילדים להתייחס באהבה ובכבוד לזולתם ולעשות כל דבר בצורה הטובה ביותר.

ביתם היה פתוח לכל אדם, בהתאם למסורת שהביאה לאה ממשפחתה. בבית היו ויכוחים קשים בצד שעות יפות, הכול היה "על השולחן", גלוי, בלי סודות, גם בפני אורחים. לכן, כל מי שנכנס אליהם הרגיש כבן בית.

לפני שנים למד אמנון "קירור" במכללת רופין, אך לא ניתנה לו הזדמנות ליישם בעין חרוד את לימודיו. לכן עבד בדואר בעפולה.

ב-1980 החל לעבוד כנהג הבית ברכב טרנספורטר ישן, שחשבו שיחזיק מעמד כשנתיים. אמנון טיפל בו במסירות רבה, טיפח, תיקן והצליח לנהוג בו 10 שנים, עד ליומו האחרון.

ב-1987 נפל הבן הבכור, רמי, מ"פ בשריון, בלבנון. אמנון חש שעולמו חרב עליו והיה בדיכאון עמוק שממנו לא התאושש עד למותו. אחרי נפילתו של רמי החליט אמנון ללמוד מחשבים באוניברסיטה הפתוחה ולהקים במשק מרכז קטן להוראת מחשבים לזכרו של רמי.

באותו יום נורא של השיטפון בעמק החליט אמנון לנסוע לשיעור בחיפה למרות מזג האוויר המסוכן. 

זו הייתה דרכו האחרונה. היה אומר: "כשאמות לא ימצאו אותי, אני אתפורר באישזהו מקום ...", כעין נבואה. 

והנה התרחש אסון טבע נדיר כל כך, הגשם הכבד החשיך את היום, מפלי המים האדירים סחפו את אמנון אל מותו. המחפשים אחריו מצאו אותו הרחק מהרכב שבו נסע, אך קרוב למשק שבו גדל.

בן 63 במותו. השאיר אחריו את אביו בן ה-90, צבי, את לאה אשתו, ואת ילדיו גדי ונאוה.

יהי זכרו ברוך.