חסר רכיב

משה הימן

משה הימן
י' תשרי תרע"ב - י"ז תמוז תשנ"א
3.10.1911 - 29.6.1991
משה נולד ב-1911 לברטה ועמנואל היימן בעיר פלאואן שבמרכז גרמניה - בן בכור, שאחריו נולדו למשפחה הבת אלה והבנים יהושע ויהודה.
האב היה רב הקהילה היהודית בעיר. האם הייתה עקרת בית והמחנכת של הילדים. הבית היה אורתודוכסי אבל הילדים קיבלו גם חינוך והשכלה כלליים. האב היה משכיל מאוד והעביר לילדיו מעושר ידיעותיו. בבית חגגו את חגי ישראל במסגרת דתית. סדר פסח היה מרשים במיוחד כשהאב מנהל אותו ומוסיף הסברים ופירושים להגדה במשך שעות. בבר מצווה עלו שלושת הבנים לתורה בבית הכנסת. 
במלחמת העולם הראשונה היה המצב הכלכלי גרוע. המשפחה השיגה מזון ממשפחת האב, שחייתה בכפר ושלחה מצרכים, וממשפחת האם ששלחו לחם שחור.
הילדים היו חברים בתנועת נוער, שעם הזמן נעשתה ציונית. בעיר היו מעט יהודים והרבה אנטישמיות. בבית הספר סבלו הילדים היהודים הבודדים מהצקות מצד המורים והתלמידים. 
ב-1931 תבע האב למשפט דיבה את העיתון הנאצי "דר שטירמר" על השמצת התלמוד. במהלך המשפט מת האב מהתקף לב, בגיל 53.
ב-1930 החל משה לימודי רפואה באוניברסיטה, אך נאלץ לעזוב לאחר 3 שנים, עם עליית  היטלר  לשלטון. כדי לממן את לימודיו שימש כחזן בקהילות קטנות בימים הנוראים. בצד לימוד הרפואה למד אצל מרטין בובר גם פילוסופיה, משנה ותלמוד.
ב-1933 עזב משה את גרמניה ואת לימודי הרפואה ועבר לאנגליה. בארץ היו יותר חולים מרופאים בגלל הגירת רופאים מגרמניה. הוא רצה לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ, לכן הלך ללמוד בבית ספר חקלאי, שם קיבל גם שיעורים בציונות מפרופ' ברודצקי ושיעורים בעברית מפרופ' ארנסט סימון. היה בין מייסדי ארגון "החלוץ" באנגליה. 
ב-1934 קיבל סרטיפיקט ועלה ארצה. הוא סייר בארץ וחיפש קיבוץ עם רפת. מקץ 4 שבועות מצא את עין חרוד, עם רפת של 200 פרות. עבדו אז ברפת מ-3 בבוקר עד 6 בערב, חלבו בידיים וחילקו ירק ותערובת שהכינו בעצמם. 
ברפת הכיר משה את אירמה והם נישאו ב-1937. במשך השנים נולדו להם נירה ב-1939, בתיה ב-1944, מנחם ב-1947 ועידית ב-1952.
תחילה גר משה באוהל. עם נישואיו עבר עם אירמה לצריף. היה המקשר מטעם הסוכנות והמשק עם האנגלים ובעיקר עם וינגייט. תוך עבודתו ברפת פיתח את נושא ההזרעה המלאכותית. ב-1940 נפצע קשה מפר נגח, ששבר לו את הירך ל-7 חתיכות. היה חשש לקטיעת הרגל, אך משה החלים ואחרי 9 חודשים חזר לרפת.
ב-1947 החל לעבוד ב"און" כמזריע. גם בימי מלחמת העצמאות, למרות הסכנות בדרכים, המשיך לנסוע בכבישים ולהגיע לרפתות. ב-1949 הפך משה למנהל המקצועי-מדעי של "און". הוא פיתח שיטות חדשות בגנטיקה, בהזרעה ובפוריות, פרסם הרבה מאמרים בארץ ובעולם והוזמן להרצות באוניברסיטאות ובקונגרסים בינלאומיים.
ב-1960 נפטרה הבת הבכורה, נירה, מסרטן, בגיל 21. שנתיים אחרי כן נפטרה אשתו, אירמה, בגיל 47, מאותה מחלה. ב-1965 נישא משה ליונת, שבאה ממזרע עם בנה, משה. בתה הבכורה, יעל, נשארה במזרע והקימה שם את משפחתה.
ב-1973, במלחמת יום הכיפורים, נפל הבן מנחם, בהיותו מפקד טנק ברמת הגולן.
משה קם מאבלו בכל פעם מחדש והמשיך בעבודתו היצירתית והמבורכת. בתו, בתיה נישאה לשמואל. הם הקימו את ביתם בכברי ונולדו להם 4 ילדים, נכדים למשה. גם לילדיה של יעל במזרע התייחס משה כנכדיו. משה ליווה את גידולם של נכדיו ומילא את חייהם בעניין ודעת, ובהתקדמות מתמדת. 
מחלתו של משה גדעה פעילות ענפה ורבת ערך. במותו השאיר אחריו יבול עשיר של מאמרים, שהם המצבה המקצועית החשובה ביותר לאדם שפעל בצנעה ושינה את פני עדר הבקר בישראל.
משה נפטר לקראת גיל 80. השאיר אחריו את יונת, את שתי בנותיו, בתיה ועידית, את יעל ומשפחתה במזרע ונכדים.
יהא זכרו ברוך בתוכנו.
חסר רכיב