דב הֶקְטין

בבית שררה מצוקה חומרית, אך הוא היה מלא אור ושוקק חיים. אנשים באו להתייעץ עם האב בדין תורה, ובני נוער באו לבית הוועד של "תנועת הנוער הציוני" ששכן בו. תמיד בקעה שירה מהבית, בימי חול ובחגים. האב, האם וכל הילדים אהבו לשיר. בבית שלטו הרגש והאהבה, אהבה בין ההורים וביניהם לילדיהם, אהבה לפרט ולכלל, ואהבה מיוחדת לארץ ישראל.

את עבודתו במשק התחיל כפלח, קודם עם בהמות ואחר כך נקרא לתיקון מכונות במוסך ובנפחייה. בהדרגה החל לפתח ענף מתכת עצמאי - המסגרייה. בשלהי שנות ה-30 הצטרפו למסגרייה עולים מגרמניה, מפולין ונערים בוגרי בית הספר המקצועי בארץ. המסגרייה התפתחה יפה.

מבין עולי גרמניה התקשר דב עם מרגוט והם נישאו ב-1940. ב-1941 נולדה רחל, בתו היחידה. כשנפרדו דב ומרגוט לאחר מספר שנים, גידל דב לבדו את רחל בעין חרוד, במסירות ובאהבה.

בעבודה היו לו הישגים למרות שלא הייתה לו דרגה מקצועית. הוא למד והתקדם בכוחות עצמו, קרא והשתלם, חידש ויצר פטנטים, גילה יצירתיות והגיע לרמה גבוהה. עם התפתחות המסגרייה נדרשו יסודות מדעיים-טכניים. דב יצא לארה"ב מטעם מחלקת התעשייה של הקיבוץ המאוחד כדי לרכוש מכונות לתעשייה הקיבוצית. 

בארה"ב נפגש דב עם אחיו שלום, ועם בתו תמר. קשריהם התחדשו והעניקו לו נחמה ומרגוע. כמו כן פגש את דודו ודודתו, שהיו חשוכי ילדים והעתירו עליו אהבה וחום.

בשובו לארץ נבחר לתפקיד הגזבר, תפקיד שהכביד עליו מאוד.

ב-1959 ניהל מפעל מתכת בקיבוץ מנרה והתגייס ל"מפעל הבנייה הקיבוצי" שמרכזו היה בגליל ים.

ב-1968 חזר למשק ויצר לעצמו פינת עבודה במחסן הריהוט, בו מצא סיפוק בנצלו את תבונת כפיו, תושייתו והיצירתיות שבו בחידוש רהיטים לחברים. בכך עזר להרמת רמת הדיור של החברים.

לאורך כל השנים ליווה באהבה ובמסירות את רחל, שנישאה וילדה לו נכדים. היה לה לעזר בכל דבר שנצרכה לו, כמו שיפוץ, חידוש, וכיו"ב. הוא נהנה מאוד מהנכדים.

ב-1972 בנה משפחה מחדש עם לוּק וילדיה. הוא יצא מבדידותו אל חוג משפחה רחב שהעסיקו ומילא את חייו. בצאתו עם לוק לביקור משפחתי בחו"ל, פרצה מחלתו, שגברה והלכה ולבסוף הביאה למותו במרץ 1977, על סף יום הולדתו ה-70.

יהי זכרו ברוך בינינו.