יצחק לוז

בגיל 14 נגלה אליו בחלומו אליהו הנביא, המשַלחַ אותו לארץ האבות. מאז לא ראה את עתידו בגולה. הוא דרש לשלחו לחוות יתומים כדי ללמוד חקלאות, להכשיר עצמו לחיים בארץ. בחווה התוודע לתנועת "החלוץ" ומטעמה יצא להכשרה בקובנה, בה למד עברית, חקלאות וחיי קיבוץ.

ב-1921 אושר לעלייה, אך נשלח קודם לווינה לקורס בּנָאוּת. בווינה פגש את שיינדלה, היכרות שמאוחר יותר הפכה לקשר לחיים בעין חרוד.

ב-1923 עלתה שיינדלה לארץ והגיעה לעין חרוד. 3 חודשים אחריה עלה יצחק והתלבט: האם לבנות את הארץ כבנאי או ליישב אותה כחבר קיבוץ. הכרעתו הייתה - הגשמת ההתיישבות בעין חרוד.

בגלל המצב הקשה בעין חרוד לא קיבלו חברים חדשים. יצחק התקבל רק הודות לשיינדלה שהודיעה שהוא החבר שלה. הוא הצטרף לאוהל שבו גרה עם עוד 2 חברות. לאחר כחצי שנה קיבלו השניים חדר בצריף. כרהיטים שימשו ארגזים שאותם כיסו במפיות בד. על הרצפה פרשו מחצלת.

כיוון שהשתלם כחקלאי הופנה יצחק לעבודה בפלחה. בענף זה עבד שנים רבות, עלה משלב לשלב, תוך שכלול דרכי העבודה. מטיפול מסור בבהמות ועד לנהיגה בטרקטורים, התגבשה אצלו תורת השדה על רזיה ועל כל זני הגידולים השונים.

בשנות ה-30 העלה יצחק לארץ את הוריו ואת אחותו צבייה. באותן שנים השתתף בהקמת קיבוץ שדה נחום וליווה את חבריו בצעדיהם הראשונים. אחר כך יצא, לבקשת הרצפלד, לעזרת גבר-עם, טיפל עם חיים שטורמן בענייני הקרקעות והקשר עם ערביי הסביבה. הדריך את הפלחים בעבודת השדה ובטיפוח הגידולים. 

בשנות ה-50, כשפרש מהעבודה בפלחה, המשיך לשרת את הענף בביטוח החקלאי, כהמשך לצעידה בתלם בימיו הראשונים כפלח, כשהמטרה הייתה לחרוש תלם ישר מעין חרוד עד בית אלפא.

בעין חרוד הקים יצחק משפחה ענפה, חי חיים מלאי עניין והעמיק שורשים. המשיך לעקוב אחר תנודת הגשמים, השתתף בחגים ובאירועים והנציח אותם בצילומים ובפיליטונים רוויי ההומור המקורי שלו.

איש רעים להתרועע, הלץ שבחבורה, ותמיד מדגיש את החצי המלא של הכוס, את ההישגים בחיינו, את הגשמת החלום של חייו. 

65 שנים חי בעין חרוד בשלמות ובשמחה. בשנתו ה-90 עצם את עיניו לנצח.

השאיר אחריו את אשתו, שיינדלה, את שלושת בניו: זיר, דניאל וראובן, וכן זכה לנכדים ולנכדות.

יהא זכרו ברוך בתוכנו.