בתיה (בטי) הוימן

בגיל 13 הצטרפה בטי לתנועת נוער ציונית וכדי להגיע ארצה בחרה בחיי הקיבוץ, הצטרפה ל"החלוץ" ויצאה להכשרה אישית חלוצית אצל איכר ליד רוטרדם, שהיה לו משק חקלאי מעורב כולל רפת.

ב-1939 הגיעה ארצה כתיירת, ישר לעין חרוד בגלל היכרות עם אלי יפה, שהיה חבר הקיבוץ. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ובטי נשארה בעין חרוד. הוריה וחלק ממשפחתה ניצלו, אך אחותה טוני ושני אחֶיהָ, יעקב ואברהם נספו עם משפחותיהם.

את אורי הוימן פגשה בטי לראשונה בהכשרה בהולנד - פגישה חטופה עם קבוצת חברים שנועדה לעין חרוד. כשהגיעה בטי לעין חרוד ולא נמצא חדר עבורה, הזמין אותה אורי לאוהל שלו. כך התפתחה ביניהם חברות. בתקופה זו הקים אורי במו ידיו צריף בחורשת האורנים. אט-אט החל לבנות בסמוך לצריף את הבית, שהפך לבית הקבע של המשפחה. בכוחות עצמו וקצת בעזרת המשק בנה בית קטן, מוסתר קצת מהמרכז, מטופח מאוד ומעוצב בסגנון הולנדי, מוקף עצים, שיחים ופרחי נוי.

ב-1941 נישאו בטי ואורי אצל הרב בכפר יחזקאל. ב-1943 נולד הבן הבכור, ראובן. אחריו יונתן ב-1947 וברכה ב-1950. הילדים גדלו והתפזרו בארץ. בטי ואורי אירחו אותם בשמחה בביקוריהם עם ילדיהם. 

בראשית צעדיה בעין חרוד החלה בטי ללמוד עברית אצל פרומקה אשד ועבדה במטבח, אחר כך במכבסה ובמחסן בגדי הילדים. כעבור מספר שנים קיבלה את תפקיד הטיפול בחולים, ופה התגלו תכונותיה: אוזן קשבת, יחס חם לאדם ומסירות ללא גבול. תפקידה היה להביא לחולים ששכבו בביתם אוכל, תרופות ועיתונים. בחדרי החברים לא היו אז אמצעים לקירור ולבישול וכך גררה בטי 3 פעמים ביום את עגלת האוכל בכל המשק, בימי שרב ובגשם, ללא הגנה ועזרה, ודאגה למחסורם של החולים והזקנים, שוחחה אתם, דיווחה למרפאה, חיממה את האוכל והייתה לאשת הקשר בין מטופליה לבין המוסדות. כך עבדה במשך שנים רבות.