נפתלי לבנון
י"ז שבט תרפ"ז - א' ניסן תשנ"ב
21.1.1927 - 4.4.1992
נפתלי נולד ב-1927 לאביו הלל לבנון ולאימו שושנה יסוד, ב"עין חרוד למטה", אל הטבע ליד המעיין, אל הטיולים לגלבוע והעלייה לגבעת קומי. נופי ילדות הטביעו בו את חותמם.
חייו רצופים במאבק מתמשך: אימו שקדחה בסוף הריונה וילדה אותו פג, לא יכלה להיניקו. בתנאים של אז היה זה מאבק הישרדות קשה. לאה עץ חיים התנדבה להיניקו וכך ניצל.
בהיותו בן 5 התייתם מאביו. הזיכרון היחיד שנותר לו מהאב הוא רכיבה על כתפיו בטיולים בחורשה ליד המעיין, כשעל ראשו כובע טמבל לבן - הסמל של ילדי עין חרוד. מאז ליווהו ההתמודדות עם כאב היתמות והתמיכה באימו ובבינה אחותו הצעירה.
תמיד אהב ללמוד - אצל יעקב סלנט בשיעורי תנ"ך, היסטריה וספרות, ואצל משה כרמי בשיעורי טבע והטיולים הרבים, שהיו בסיס לאהבת הארץ ונופיה, מסד שעליו צמחה בבגרותו השקפת עולמו על שלמות הארץ.
ב-1948 גויס להדרכה בנוער העובד בפתח תקווה ובנתניה. למרות שרצה להתגייס ל"הגנה" ולפלמ"ח, כשאר חבריו. נאלץ לוותר ולהשלים עם החלטת המשק. תקופת ההדרכה היית עבורו תקופת פריחה, בה התבטא בשיר ובריקוד, בנגינה במפוחית ובשמחת חיים - בכל אלה רכש את לב חניכיו.
ב-1950 התגייס לצה"ל, היה למ"כ ואחר כך לקצין.
ב-1952 השתתף במשלחת הנוער הסוציאליסטי, לפסטיבל בבוקרשט, כרקדן בלהקת המחול.
ב-1954 פגש את החובשת הקרבית, טוני, במחנה הצבאי בטירה ומאז נקשרו חייהם ביחד. בעין חרוד החליטו להקים את ביתם המשותף וכאן נולדו ילדיהם, הבת עמית ב-1956 והבן הלל ב-1959.
כנער התחיל נפתלי לעבוד ברפת, למד לחלוב בידיים בהדרכת טובה שופמן והתמיד שם שנים רבות. אחר כך עבד בפלחין ותקופת מה - בלול. בתחילת שנות ה-70 היה לאיש התחזוקה של בית הספר, סייע למורות בכל בקשה, חידש את מחסן הטיולים והשקיע מרץ רב בקייטנות הקיץ של הילדים.
במקביל, מ-1970, הקים בסבלנות ובהתמדה את ענף הטניס במשק. עבר קורס מדריכים ומאמנים בווינגייט, הדריך ילדים ונוער בבית, במשקי האזור ובבית שאן. הטניס היה אמצעי עבורו להקניית ערכים ספורטיביים ולטיפוח ילדים שמצאו בטניס ענף חדש ומהנה.
נפתלי אהב את החגים, שר במקהלה, רקד בריקודי העם וניגן במפוחית ובמנדולינה ב"כליזמורת" כפי שקרא לתזמורת העממית העינחרודית, לעתים אף יזם את השתתפותה בחגים.
אוהב חיים היה ואיש עליז, אהב את שירי ארץ ישראל היפה, שאותם שר וליווה במנדולינה מדי שבת בחוג המשפחה ובחוג ידידים בכל הזדמנות. תמיד פעיל, אקטיביסט באופיו ובהשקפתו, מורשתו של יצחק טבנקין. ב-1982 החליט לרדת לימית ל-3 חודשים, לעזור לעצור את הנסיגה.
ב-1984 יצא ללמוד באפעל. שנתיים אלה העשירו אותו, פתחו לו אופקים חדשים וחשפו את מעיין יצירתו, שהיה חבוי עד אז. עם שובו מאפעל חידש את מחסן ריהוט "היד השנייה", את הגרוטאות הפך לרהיטים, תיקן את כיסאות חדר האוכל והיה לעזר לחוזרים מהצבא ולנקלטי העלייה הרוסית. בעבודתו זו התמיד בדבקות עד ליומו האחרון וראה בה שליחות.
ב-1986 התגלו אצלו סימני הסרטן. האמונה שתמיד יש לעשות ולהילחם אפיינו אותו גם בעמידתו במחלה - לא נכנע, לא התייאש, ניסה הכול. כך זכה בשש שנות חיים תוססות ועשירות במעש וברוח. הרבה מעצמו השקיע בחיי המשפחה - בטוני, בילדים ובנכדים, אתם בילה שעות ארוכות במשחק. את הסבל והכאב דחה מעליו והצליח ליהנות מהכול, מכל רגע.
ליבו נדם בשנתו והוא בן 65 - באה מנוחה ללוחם. יהא זכרו ברוך.