רות הקטין

דווקא על הרקע הזה התפתחה אצל רות תודעה סוציאליסטית עמוקה. החיכוך היומיומי עם השכנים העניים, יהודים וגויים, יצר אצלה תפיסת עולם חברתית. בגיל 13 הודיעה להוריה על עזיבת הדת והפסקה של קיום המצוות. היא החלה למכור בולים של הקרן הקיימת לישראל כשההכנסות הן קודש לתנועה הציונית-סוציאליסטית ברוסיה.

בגיל 14 הצטרפה רות בסתר לחוג נוער ציוני. על כך ידע רק אחיה ברל, שהיה פעיל ציוני. בחוג למדה על קיומה של ארץ ישראל המתחדשת ופגשה את שלום הקטין, ממארגני החוג.

ב-1920 נישאו שלום ורות. משפחתה החרימה את הזוג והם עברו לגור בחדר קטן בבית הוריו של שלום, שם נולד לאחר שנה בנה היחיד יצחק.

לילה אחד נאסרו שלום ורות ע"י שוטרים רוסיים. בתא המאסר מצאו את חצי הסניף. רות דרשה שיביאו לה את יצחק התינוק שעדיין ינק וכך היה. היא היניקה אותו בתא המאסר עד ששוחררה. 3 חודשים אחריה שוחרר גם שלום.

ב-1924 עלו ארצה, נחתו בנמל יפו ושהו תקופה בבית העולים. שלום מצא עבודה בבית חרושת ללבנים ורות - כעובדת ניקיון בבית החינוך לילדי עובדים. בסופי שבוע ובחופשות המעטות יצאה רות לטיולים להכרת הארץ בהדרכת זאב וילנאי, כשהיא נמשכת לחיי הקיבוץ. בינתיים השתלבה בפעילות בסניף המפלגה, בוועידת הפועלות, במועצת המשביר המרכזי ובוועד ההורים של בית החינוך לילדי עובדים. כך הכירה את רוזה כהן, שבנה יצחק רבין למד עם יצחק הקטין, והן נעשו חברות. 

ב-1933 החליטה רות להצטרף לקיבוץ תל יוסף עם יצחק בן ה-12, כאם יחידנית. שלום נשאר בעיר בתפקיד בכיר בוועד הפועל של ההסתדרות. דרכיהם נפרדו. בתל יוסף עבדה רות שנתיים בלול עד שמונתה כאחראית על בית ילדים. היא החליטה לעבור לגור בבית הילדים כדי להיות זמינה יותר לצורכי הילדים, ביניהם יצחק, שלא נהנה משום הקלות או פינוקים.

בבית הילדים הנהיגה רות חינוך ספרטני, רחיצה במים קרים, לבישת מכנסיים קצרים גם בחורף, כי זה מחשל ומחסן. כך התנהגה גם עם עצמה. הילדים התקשרו אליה מפני שהייתה מסורה להם. במשך 8 שנים ריכזה את הפעילות בחברת הילדים.