מרים סימון

במרץ 1938, ביום השלישי לפלישת הנאצים לווינה הבריח האב את 2 ילדיו, ברכבת עמוסת פליטים, לשווייץ, אל הדודה, במחשבה שיוכלו למצוא שם מקלט. משהתברר שהדודה לא יכולה לשמור עליהם, נשלח האח לאנגליה בחברת בני גילו ומרים נשלחה ע"י הקהילה היהודית למשפחה מאמצת. האימוץ לא הצליח ומרים הבינה שנשארה גלמודה ומיותמת. היא פנתה למשרד הארצישראלי ופגשה שליח שהציע לה לעלות לארץ ישראל. מרים לא ידעה מה כוונתו, מעולם לא שמעה על ציונות ועל הארץ. הוא הראה לה כמה צילומים, שבאחד מהם נראו בני נוער רוקדים במעגלים על רקע של בתים קטנים  ושדרה של דקלים נמוכים. היא אמרה לו: "לשם אני רוצה". כך צורפה מרים לקבוצת הנוער הווינאי, "חברת נוער ג'" שנועדה לעין חרוד. 

בקרב הנוער החלוצי חשה מרים זרות. הם היו חניכי תנועות נוער ציוניות, בעלי הכרה ציונית וידע על הארץ, והיא היחידה ללא רקע ציוני. כשעלתה על הסיפון כבר הסתחררו שם מעגלי הורה והתרגשות הנסיעה שררה בכולם. ניגשו אליה 2 נערים ושאלו לשמה. מרים, שלא העזה להגיד את שמה הגרמני, "ליזבט", חשבה רגע ואמרה "מרים". מאותו רגע ולאורך כל חייה נקראה מרים.

הספינה עגנה בתל אביב, שם פגשה החבורה את פרומק'ה, שהצטרפה אליהם והפליגה אתם באונייה לחיפה. משם ברכב משוריין נסעו לעין חרוד.

באוגוסט 1938, בצהרי יום שרבי, ירדו מהמשוריין ועלו בכביש למשק. הווינאים עלו במרץ ומרים נגררה אחריהם מתנשמת ומתנשפת. ליד האורווה חיכו להם אימהות עם ילדים שקידמו את פניהם בשמחה. מרים התרשמה מהילדים השזופים שהביטו בהם בסקרנות. במעמד זה חשה פתאום בבהירות את יתמותה. קבלת הפנים לקבוצה נערכה על דשא הדקלים. המזכיר נשא את ברכת המשק וזוּזֶה (לימים שושנה גלעד), שכבר ידעה עברית, ענתה בשם הקבוצה. 

בעין חרוד התחילו חיים חדשים. למדו עברית, עבדו בשדה וגם נוכחו ב"ארץ אוכלת יושביה", כשסמוך לבואם נפל חיים שטורמן, שמרים הספיקה להכירו. נפילתו זעזעה אותה מאוד.

מרים עבדה בשדות התירס, בכרם הענבים, באסיף ירקות ופירות, ובדילולים. בשבתות לפנות ערב שאבה עידוד מקונצרט התקליטים של רוזנברג, המוזיקה הקלסית הייתה מזון לנשמה. לפעמים פינקו את החבורה יחיאל האופה בפיתות, וצימרמן - בחופן צימוקים. היו "סוחבים" חרובים מעלית הרפת -  פינוקים צנועים וחשובים, שייפו את החיים.

קשים ומרים היו שיעורי אכילת הזיתים והחצילים. "שלוש האבנים" (השטיינים) - אדלשטיין, רייכנשטיין ופינקלשטיין, נהגו לסגור אותם בסוכת הפחים בכרם ולשחררם רק כשהראו להם את חרצני הזיתים. מרים, שלא ממש השתלבה בחבורה, יצרה קשרים עם הוותיקים ונמשכה לשמוע את סיפוריהם. זלמן ליפשיץ סיפר לה על טרומפלדור ידידו, לימד אותה לרתום סוסה ולאחוז במחרשה. גאווה רבה חשה עם התלם הראשון שחרשה בעמק.

בינתיים התיידדה מרים עם סימון. כשהודיעה שהיא מתחתנת ונשארת בעין חרוד, התייחסה חבורת הווינאים אליה כבוגדת, על שאינה מצטרפת אליהם להשלמת קיבוץ צעיר.

ב-1941 התחתנו מרים וסימון ביחד עם עוד 3 זוגות יקים: יונה וצבי וייל ומשה ודבורה בר שדה. אמהּ של דבורה הצטרפה לנסיעה בעגלה לכפר יחזקאל וחיבקה ובירכה את הכלות הצעירות. בערב נערכה מסיבה על הדשא. במטבח הכינו מיץ, זלמן ליפשיץ הביא אגסים ואירמה היימן קישטה בפרחים.

זכורים למרים ערבים עצובים כשעמדו על מרפסת חדר האוכל וצפו בשדות הבוערים בימי המאורעות.

וזכורים לטובה טיולים יפים עם סבוראי לגליל ולחוף הים, עם נחום ניצן בעמק המערבי, והאווירה העין חרודית שהקיפה אותם, חברה מגוונת של ותיקים וצעירים. הייתה גאווה לחיות בעין חרוד. למרות הדלות החומרית, הייתה לחברים הרגשת סיפוק גדולה ממעשי היצירה שלהם.

בהמשך עבדה מרים כמטפלת בבתי הילדים ולאחר שנים רבות עברה לעבוד בחדר האוכל ובתחביב.

לה ולסימון נולדו שתי הבנות עדנה ב-1943 ודליה ב-1947, אחריהן נולד הבן אבנר ב-1951.

ב-1994 נפטר סימון לאחר מחלה. מרים סעדה אותו בבית חרוב ככל שיכלה, כשהיא עצמה נאבקת במחלת הסכרת. 4 חודשים לאחר מותו, נפטרה מרים במחלתה.

מרים חייתה בעין חרוד מתוך שלמות ואהבה והנחילה יחס זה לשלושת ילדיה, עדנה ביראון, דליה בגבת ואבנר בעין חרוד - מהם זכתה ל-9 נכדים. 

בת 72 במותה. יהי זכרה ברוך.