מלכה ליפשיץ

אביה, פועל בנין, נהרג בתאונת עבודה בעודם ילדים ונטל הפרנסה נפל על האם. המצב הכלכלי היה קשה ומלכה, עם סיום בית הספר העממי, יצאה לעבוד כזבנית בחנות. היא הצטרפה לתנועת הנוער העובד ולצופים.

למרות המצוקות והקשיים, נשארה המשפחה מלוכדת וחמה לאורך כל השנים .

ב-1950 התגייסה מלכה לצבא ושירתה בנח"ל בקיבוץ גונן. שם הכירה את מרדכי ליפשיץ, יליד העיירה רוז'אן בפולין, שמשפחתו נספתה בשואה, בעוד הוא ושני אחיו הצליחו לברוח והגיעו ארצה בדרכים עקלקלות, בזמן מלחמת העולם השנייה.

ב-1952, מיד עם שחרורה מהצבא, נישאו מלכה ומרדכי והתיישבו בהרצליה, שם עבד מרדכי כפרדסן. שם נולדו להם שלושת ילדיהם: אלי (אליהו) ב-1955, רבקה ב-1958 ונתן ב-1960.

ב-1965 נפטר מרדכי באופן  פתאומי. מלכה הגיעה לעין חרוד עם שלושת ילדיה. את חיי הקיבוץ הכירה מתקופת שירותה בגונן. הילדים נקלטו בבתי הילדים ומלכה השתלבה בעבודה בגן רימון עם הגננת מאירק'ה והמטפלת מימי. נוצרה ביניהן חברות יפה שנמשכה לאורך כל השנים, גם אחרי שהגן נסגר. מלכה החלה לאפות בגן חלות ועוגות שמרים לכבוד יום שישי. עד מהרה הפכה האפייה למנהג של ימי שישי בכל בתי הילדים. 

הייתה חברה בוועדת הקליטה. ביתה היה פתוח לאירוח שכנים, מתנדבים, משפחות חדשות וחברי אולפן, כל מי שהרגיש עצמו בודד מצא אצלה בית חם וטוב. עסוקה הייתה במטבחון הקטן, מחמיצה מלפפונים, כובשת זיתים, מבשלת ממטעמי עדתה, אופה ומטגנת, מזמינה לאכול ומחלקת לכולם.

ידידים ובני משפחה ביקרו אותה בחדרי חולים, הרחיקו אותה לשעה קלה מייסוריה. בעזרת הקלנועית הגיעה מלכה לביקורים אצל ידידיה ובמיוחד אצל הבן אלי ומשפחתו. זכתה לטיפול וליחס חם מצידם, תמיד מוכנים להגיש לה כל עזרה, רגישים למוצא פיה.