סוני (שלמה) זילבר
ג' תשרי תרע"ג - כ"ח טבת תשנ"ד
14.9.1912 - 11.1.1994
סוני-שלמה נולד ב-1912 בעיר אולנוב, גליציה, שבממלכה האוסטרו הונגרית, לברטה ולקלמן זילבר, אח בכור לשני אחיו, זמי ומקס. הבית היה מסורתי, במשפחה שמרו שבת וכשרות.
במלחמת העולם הראשונה התגייס אביו לצבא האוסטרי, נפל בשבי הרוסי והוגלה לסיביר. האם עברה עם סוני ואחיו התינוק לגור בבית הורי האב, סבא ישראל-יצחק וסבתא פייגה, שהיו אמידים וגרו בבית גדול ומרווח עם כל המשפחה המורחבת. סוני למד לקרוא ב"חדר".
ב-1917 נפטר האח הצעיר מטיפוס וגם האם חלתה, אך התגברה על המחלה והבריאה.
ב-1918, עם תום המלחמה חזר האב מהשבי והמשפחה עברה לדיסלדורף, גרמניה, שם גרה אחות האם עם משפחתה. האב החל לעסוק במסחר בטקסטיל וסוני החל ללמוד. כשסיים את בית הספר העממי עבר ללמוד בגימנסיה. נולד אחיו, זמי (שמואל) ושנתיים אחריו נולד האח הצעיר מקס.
את שעות הפנאי בילה סוני בתנועת הנוער הדתית "עזרא", במסגרתה יצאו לטיולים ולמחנות, בדומה לתנועות הנוער הגרמניות ולצופים. בתקופה זו לא חשו באנטישמיות.
ב-1931 עבר סוני מתנועת "עזרא" לתנועת "הבונים", תנועה ציונית סוציאליסטית שהשתייכה לקיבוץ המאוחד, תנועה תוססת עם הרבה טיולים, מחנות וחינוך ציוני. בתקופה זו עזב סוני את הדת והפסיק להניח תפילין. הוא סיים את הגימנסיה ועבר בהצלחה את מבחני הבגרות, שבהן נדרש להיבחן ב-3 שפות. הוא בחר להיבחן בעברית, קרא בקלות פרק בתנ"ך ועבר בהצטיינות את הבחינה.
סוני ידע כבר אז שברצונו לעלות לארץ ישראל, אך חשב שקודם עליו לרכוש מקצוע. הוא החל ללמוד רפואה באוניברסיטה של בון והדריך בתנועת הסטודנטים היהודיים בעיר.
ב-1933, עם עלות היטלר לשלטון, הופסקו לימודיו באוניברסיטה. הוא שאף לעלות לארץ, אך אביו רצה שימשיך את לימודיו במקום אחר. אליעזר לבנה-ליבנשטיין מעין חרוד שכנע את האב שבעין חרוד יש "בית ספר לעצים" ובטענו שהוא הולך להמשיך את לימודיו שכנע סוני את הוריו לאשר את עלייתו ארצה.
בספטמבר 1933 עלה סוני ישר לעין חרוד. תחילה עבד בכל עבודה מזדמנת ואחר כך במשתלה בניהולו של צירקין, שהייתה ענף גדול ובעל שם. כיוון שהגיע כתלמיד, הוריו שילמו עבורו. כשהחמיר המצב בגרמניה, החל אביו להעביר את רכושו להולנד. באחת מנסיעותיו נתפס ונכלא לחצי שנה. סוני קיבל מכתב מהוריו שאינם יכולים לשלם עבורו. בדווחו על כך למזכירות נתן לו ציזלינג כסף לשלוח למשפחתו. מעשה זה כבש את לבו של סוני, לקיבוץ בכלל ולעין חרוד בפרט.
ב-1935 עלה אחיו זמי לארץ וההורים עברו להולנד עם האח הצעיר מקס. בתקופת השואה הסתתרו ההורים אצל משפחות הולנדיות תוך שהם מוכרים את רכושם כדי לממן זאת. מקס וחברתו (אחר כך אשתו), היו במחתרת והצילו את ההורים. בני המשפחה שנשארו בגרמניה נספו.
ב-1935 התגייס סוני עם עוד 5 חברים למשטרה הבריטית כנוטרים, גיוס בעל חשיבות ליישוב היהודי בארץ. הם למדו והתאמנו במשך חצי שנה בבית ספר לשוטרים בירושלים עם שוטרים ערבים. היחסים היו טובים עד לפרוץ המאורעות. סוני שובץ למשטרת הרצליה, קנה סוס בהלוואה מהמשטרה והפך לשוטר רוכב. את משכורתו העביר לגזבר עין חרוד והיה גאה בתרומתו.
עם פרוץ המאורעות היה עליהם לסייר במאהלי הבדואים שסבבו את הרצליה. נוסף לכך מסרו מידע לאנשי ההגנה, בעיקר בנוגע לעלייה הבלתי לגלית. כשידעו על ספינת מעפילים שמגיעה לחוף, היו מזמינים את השוטרים הבריטיים לבתי קפה בעיר ומנעו בכך את סיוריהם בשטח.
ב-1940 תם החוזה של סוני עם המשטרה. הוא עזב את השירות וחזר לעין חרוד. כבר במשטרה עשה רישיון כנהג משאית ועם חזרתו ביקש להיות נהג משאית במשק. הוא חשש שיהיה לו קשה להיות כבול למקום אחד. נהגי המשאיות במשק, כולם ממוצא ייקי, קיבלו אותו לחבורה. בעיקר הובילו תוצרת של תנובה לעיר. אחר כך קיבל מכונית דיזל חדשה והיה גאה להוביל חלב לחיפה ולירושלים. מאוחר יותר עבר לנהוג בקואופרטיב "אגד" למשך 7 שנים, יוצא בשש בבוקר וחוזר בשבע בערב.
ב-1948, במלחמת העצמאות, עבד על הקו בעמק ובגליל עם חטיבת כרמלי. יום אחד עלה האוטובוס שבו נהג על מוקש. במזל לא היו נפגעים. עד 1952 עבד ב"אגד" ואז גויס לתפקיד מרכז הקניות של המשק. בשנות הפילוג שימש בתפקיד הגזבר. עם סיום תפקידו עבד בבית המלון עם אוטיה, אחר כך השתתף בקורס מרכזי משק בעין חרוד.
ב-1955 יצא לשליחות בצרפת, היה גזבר התנועה העולמית של "דרור" שמרכזה בפריז. שנה אחת היה לבד ואחר כך הצטרפה אליו משפחתו.
ב-1958 חזר הביתה, עבד כחצי שנה בפלחה וחזר לגזברות. אחר כך יצא לעבודה בחברת "חריש" וב"עוף העמק". כשחזר עבד בהנהלת החשבונות של "פלדות" ויותר מכל השקיע בנכדים.
סוני היה אדם ספורטיבי, אהב שחייה וכדור יד, היה אדם שמח ואוהב חיים. לזמי אחיו שימש מעין אב.
כשבאו הוריו לעין חרוד לחם בלהט ובאומץ להעברתם של כל הורי החברים לבתים עם שירותים ומים חמים והצליח.
כשחלה בסרטן, נשא את מחלתו באיפוק ובאלגנטיות, לא איבד את חוש ההומור והפרופורציה. נשאר עצמאי עד יומו האחרון. במותו בגיל 81 השאיר אחריו את אשתו תמרה, בנותיו עירית וגליה ובנו אבנר, ונכדים.