ברכה טבנקין

ב-1925 החליטו הוריה לעלות ארצה והגיעו ישר לחיפה.  ב-1926 החלה את לימודיה בבית הספר העממי ומכיתה ה' עד כיתה ט' למדה בבית הספר הריאלי, שהיה פתוח לתנועות הנוער השונות, דבר יוצא דופן אז בארץ.

בהיותה בכיתה ח' הצטרפה ברכה לתנועת "המחנות העולים" חרף התנגדות הוריה, שהיו חברי מפלגת "הציונים הכלליים". תחילה העלימה בבית את השתתפותה בתנועה. חברותיה דאגו לה לחולצה כחולה, אותה נהגה להחביא ליד הכניסה. כך השתתפה בהפגנת האחד במאי בהדר הכרמל, עם חולצה כחולה ודגל אדום. אביה, שראה אותה בהפגנה כעס מאוד. זה היה העימות הראשון שלה עם הוריה, אך ברכה המשיכה בחברותה בתנועה.

עימות שני עם הוריה היה כשהחליטה לעזוב את ה"ריאלי" לטובת בית הספר הניסיוני של זרם העובדים ביגור, ששילב לימודים תיכוניים עם עבודה. הייתה לה הרגשה שיש לה זכות לקבוע את דרכה בניגוד לנוקשות של אביה. מיגור עברה להכשרה ברמת הכובש. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלה עם הקיבוץ, תקופה של חוויה תנועתית עמוקה בחייה, עליה העיב העימות עם האב.

ב-1937 סיימה ברכה את ההכשרה והצטרפה להתארגנות לעלייה לבית הערבה על שפת ים המלח. משלחת של 10 חברים מהגרעין יצאה להדרכה בעיר. ברכה נשלחה להדריך בקומונה בתל אביב, המשותפת לנוער העובד ולמחנות העולים והייתה אחראית על הקמת סניפים חדשים ברעננה.

בשנים 1938-1939 חיתה בתל אביב. בקומונות התקיימו חיי חברה והמדריכים קיימו את עצמם - בישלו, כיבסו וקיימו דיונים אידיאולוגיים על ענייני השעה. הם השתתפו בימי עיון שונים שאליהם הגיעו אנשי ההתיישבות העובדת להרצאות. כך הכירה את משהל'ה טבנקין.

את משהל'ה העריצו החניכים. כשהיה נכנס לקומונה, מיד נעשו כולם שמחים ופעילים. זמן קצר אחרי כן נוצר ביניהם קשר שהלך והעמיק. הם הרבו לבקר בבית הערבה, שם היו לברכה קשרים עמוקים, בעיקר עם האמן יחיאל שמי. ברכה הבינה שתצטרך להחליט ביניהם.

בהזדמנות שמשהל'ה נפצע ואושפז בבית חולים, נפגשה ברכה עם אמו, אווה, שסיפרה לה על עין חרוד, ענפי המשק, בית הספר וחברת הילדים, על הלינה המשפחתית ועד כמה משהל'ה מעורב וקשור לגלבוע. ברכה הבינה שאווה מעבירה לה מסר שלא תוכל להוציא את משהל'ה מעין חרוד.

ב-1940 נשלחה ברכה להדריך בנווה שאנן. הוריה השלימו עם הליכתה לקיבוץ. תוך זמן קצר יצרו קשר טוב עם משהל'ה ולמדו לאהוב אותו.

ב-1941 נישאו ברכה ומשהל'ה. השמחה האמיתית הייתה כשנולד גלי ב-1942. ב-1943 נפטר אביה.

ברכה ומשהל'ה גרו במרתף בצריף שאליו עברו גם יוספל'ה ויעל. מאז גרו בשכנות כל חייהם.

ברכה עבדה בלול והשתלבה שם במהירות. אחרי שעות העבודה הדריכה את כיתה ז', כיתתו של אהוביה, והמשיכה להדריכם עד כיתה י"א. כשלא נתנו להם להתגייס לפלמ"ח לפני תום הלימודים, הייתה שותפת לבריחתם.

כשגלי נולד עבדו האימהות 8 שעות ובאו לתינוקות רק לזמן ההנקה. בתמיכת אימהות מבית השיטה, נאבקה ברכה על הפחתת שעות העבודה של אימהות מיניקות והצליחה בכך.

ב-1945 נולדה הבת עפרי. ברכה עבדה אז בחברת הילדים - כיתות ה' עד י"ב - ויצאה אתם לעבודה אחרי שעות הלימודים, כשהיא לוקחת אתה ילדיה שלה אתה.

ב-1947 הגיעו ילדים פליטי השואה, קבוצת "איתן מגשימים". משהל'ה לימד אותם וברכה טיפלה בהם. ביתם היה פתוח לפניהם ביום ובלילה ונוצרו ביניהם קשרים שנמשכו לאורך כל השנים.

ב-1953 נולד הבן אוֹרי וב-1957 נולד הבן הצעיר, הדי.

כמטפלת דאגה ברכה לארגן את המטפלות כגוף לומד, השתתפה בקורס למטפלות בסמינר "אורנים" שבסופו גויסה לארגון מסגרת המטפלות בקיבוץ המאוחד.

שימשה בתפקיד מחסנאית הבגדים והכניסה חידושים בענף. עזרה בתכנון "בית חבריא" (בית זח"ט) ועבדה בו כמטפלת.

הקימה את ספריית בית הספר בצמוד לכיתות הלימוד, יצרה בה מפגש של ילדים עם הספרים ועם סופרי ילדים שהזמינה במיוחד כדי להעשיר את חיי הילדים ולדרבן אותם לקרוא.

חידשה את ספריית החברים במשק ובתפקיד זה הייתה פתוחה לקניית ספרים שלהם נזקקו חברים בתקופת לימודיהם - ספרי עיון וספרי פרוזה. 

ב-1979 נפטר משהל'ה אך ברכה לא נשברה והמשיכה בפעילותה המבורכת.

שנים רבות נשאה בתפקידים: סדרנית עבודה, חברת מזכירות, מרכזת ועדות: החינוך והבריאות.

הניתוק מפעילותה הענפה חל בעקבות מחלץ האלצהיימר שפגעה בה והוציאה אותה ממעגלות החיים.

בת 74 במותה. השאירה אחריה בת ו-3 בנים, נכדים ונינים.

יהי זכרה ברוך.