יעקב דנציגר

בילדותו למד יעקב ב"חדר". בנעוריו יצא לרובנו להכשיר עצמו בבית ספר מקצועי אורט כדי להשתלב בסדנה המשפחתית. ברובנו התקשר לתנועת "החלוץ" ובסיום בית הספר יצא להכשרת קלוסובה לזמן קצר - מות אמו חייבו לשוב הביתה ולתמוך באב השכול.

ב-1934 יצא יעקב להכשרה בביאליסטוק, שם הכיר את אריה זכאי, שליח מהארץ, שהביא עמו מרוח החלוצים בעמק וסיפר על עין חרוד. משם יצא יעקב ל"קיבוץ וילנה" ופגש כשליחים את לויטה, טבנקין ואחרים. רצונו לעלות לארץ ישראל היה עז, אך קשה היה להשיג סרטיפיקטים.

ב-1939 החליט לעלות באופן בלתי לגאלי. במסגרת ההכנות לעלייה הוא התחתן עם אסתר ארוסתו, נפרד מההורים ושניהם קיבלו אישור מהתנועה. שלושה שבועות היטלטלו בים, מתחמקים מספינות משמר בריטיות ואוספים בדרכם מעפילים נוספים שנשארו בלב ים ללא רב חובל, שנטשם מפחד הבריטים. בגלל הצפיפות פרצו מחלות על הספינה וחלק מהמעפילים נפטרו בדרך.

העלייה לחוף נתניה נכשלה והספינה הגיעה לחוף תל אביב, שם הורדו כ-200 מעפילים מתוך האלפים שהיו בספינה. אסתר ויעקב היו בין המאושרים שירדו לחוף והוסתרו ע"י אנשי היישוב. שאר המעפילים נתפסו והובלו למחנה מעצר בסרפנד (צריפין).

במשך שבועיים שהו אסתר ויעקב במשק הפועלות, שם נפגשו עם אנשי עין חרוד. כיוון שבעין חרוד הייתה מסגריה, בחרו לבוא לעין חרוד.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התגייס יעקב לצבא הבריטי ושירת בו מ-1941 עד 1945.

יעקב נמשך תמיד לכל מלאכת כפיים, מסנדלרות, נגרות, כלי נוי ומונוגרמות מעוטרות ועד לעבודות גדולות ועדינות במתכת. עיצב חנוכיות מיוחדות ממתכת ועשה עבודות לאנשים שפנו אליו. נהג לאסוף מכשירי עבודה ושמר עליהם כדי לא להיות תלוי באחרים. אהב לעשות הכול בעצמו, לאט, ביסודיות ובביטחון. עיצב ויצר את כל רהיטי הבית שלו ושל הבנות התוספת של אביזרים נחוצים ומקשטים.

בצד הדברים הקטנים המנעימים את החיים ועושים אותם יפים ואסתטיים, התעניין יעקב בפוליטיקה, בחיי החברה והכלכלה במשק, הקשיב וחיווה את דעתו. נהג תמיד בשקט ובמתינות וקנה לעצמו חברים נאמנים.

נפטר לפתע מדום לב והוא בן 67. השאיר אחריו את אשתו, אסתר, את בנותיו יהודית, אריאלה ונחמה, חתנים ו-2 נכדים.

יהא זכרו ברוך.