פרידה פינטל

עד למלחמת העולם הראשונה גרו ברחוב הראשי של העיירה, ששכנה בנוף כפרי - שדות מרעה, בוסתנים מניבי פרי, יערות עם שיחי פטל, גרגרי יער ופטריות. דגים רבים היו בנהר היפה והגדול שחופו שימש מקום בילוי והנאות. משפחת פינס חייתה בשלווה ולא ידעה מחסור.

במלחמת העולם הראשונה נחרבה העיירה והמשפחה עברה לנובוגרודק, שם גרו במרתף טחוב. האב חלה והיה מרותק למיטתו עד ליומו האחרון.

לאחר 7 שנים חזרה המשפחה ללובץ'. עול הפרנסה נפל על האם. הם הקימו בית קטן ופתחו חנות שלא פרנסה אב חולה ו-4 בנות. למרות המצוקה שלחה האם את הבנות ללמוד בבית הספר "תרבות", בו נשבה רוח החלוציות, למדו עברית ונשאו עיניים לארץ ישראל.

בסיום בית הספר למדו הבנות תפירה, עבדו ועזרו בפרנסת המשפחה. 

בינתיים הוקמו באזור קיבוצי הכשרה. האחות מינה יצאה ראשונה ל"קיבוץ שחריה", עלתה ב-1934 לקיבוץ דפנה בגליל העליון.

האנטישמיות הורגשה מ-1933, לעתים קרובות הוצתו באש בתי יהודים ובתי כנסת. הקרקע רעדה. 

ב-1935 עלתה פרידה לאחר שעברה הכשרה בגליציה, שם הכירה את יצחק פינטל שריכז את קיבוצי ההכשרה בפולין. בהגיעה לארץ נשלחה ישר לעין חרוד. קבלת הפנים הייתה מסויגת, המצב הכלכלי  היה קשה והתלבטו לגבי קליטה נוספת. לא היו דירות והעולים שוכנו באוהלים ובלולים ריקים. העבודה הייתה קשה ורבה, אך מצב הרוח היה טוב. בערבים ישבו ושרו. בשבתות יצאו לטייל.

פרידה עבדה תחילה בכרם, עבודה נעימה באווירת יחד. מצב הבטחון היה רע, אך הייתה שמחה. בלילות מילאה תורנות שמירה.

בעין חרוד נפגשו שוב פרידה ויצחק ונישאו. נולדו להם הבנות עזה הבכורה ב-1939 וחסיה ב-1947, ואחריהן נולד הבן משהל'ה ב-1951.

פרידה ואחותה התאמצו להעלות לארץ את שאר המשפחה, אך לשווא. ב-1947 נפטר האב. ב-1941 הגיעו הגרמנים וחיסלו את כל יהודי העיירה. הפולנים בזזו את רכושם. איש לא נותר.