שולמית (מיתה) מיכאלי
כ"ד שבט תרפ"ח - י"ב שבט תשמ"ז
15.2.1928 - 11.2.1987
מיתה נולדה ב-1928 בקבוצת "השרון", כיום קיבוץ רמת דוד, בת בכורה להוריה צילה ומנחם בן-שחר ובת שנייה בקבוצת "השרון" הקטנה והמלוכדת. הילדים הראשונים פונקו ע"י כל החברים. מיתה התבלטה ביופייה ובחוכמת החיים שלה, וכמו לאושר נולדה.
עם שאר בני גילה למדה ועבדה במסגרת בית הספר המקומי המשותף לגבת ולרמת דוד.
ב-1947, לאחר תום הלימודים, הכירה את עובד (עבד) מיכאלי, מפקד מחלקת פלמ"ח, שעבדה והתאמנה בקבוצה. שנה לאחר מכן התחתנו ב-2 מסיבות - אחת בקבוצה והשנייה בעין חרוד.
ב-1948 פרצה מלחמת העצמאות ונולדה הבת, יעל, בקבוצת "השרון". עם כל השמחה, הייתה גם הדאגה לשלומו של עבד שיצא עם מחלקתו לקרבות על הדרך לירושלים הנצורה ואח"כ בירושלים עצמה. בקרב על שכונת קטמון נפצע עבד בפניו ואושפז בבית בבית חולים למספר שבועות. לא ניתן היה לבקרו בגלל הקרבות, אך יום אחד הוא עצמו הופיע בקבוצת "השרון", בדיוק ביום שבו הפציצו מטוסי האויב את שדה התעופה ברמת דוד. עבד ומיתה עם יעלי בזרועותיה מצאו מחסה בחפירה הקרובה לצריף מגוריהם.
אחרי המלחמה עברה המשפחה הצעירה לשנת ניסיון בעין חרוד. ההסתגלות הייתה קשה למיתה, גם בגלל הפער בין הקבוצה האינטימית לקיבוץ הגדול וגם בשל המתיחות שהביא עמו הפילוג בעין חרוד.
מיתה הייתה אז בהריון עם ענת והמשפחה חזרה לרמת דוד. מאבקי הפילוג היו קשים ועבד נקרא לבוא לעזרת חבריו בעין חרוד.
כפתרון זמני הוצע לעבד לצאת לשליחות בפרס ולעבוד שם עם תנועת הנוער החלוצי.
ב-1956 יצא עבד לשליחות בפרס ומיתה הצטרפה אליו עם 2 הבנות.
ב-1958 חזרו משם לעין חרוד ונולדה הבת השלישית תמר. ואז נתגלתה אצל מיתה מחלת הסוכרת. למרות שסבלה ממחלתה, התגברה ותמיד תפקדה כבריאה.
מיתה עבדה בבית התינוקות במשך כ-15 שנים, מתוכן ריכזה במשך מספר שנים את הגיל הרך.
אחר כך ריכזה את בית ציזלינג, שם טוותה מערכת של יחסי אנוש מיוחדת עם כל הגורמים והחברים שתרמו לבית ונהנו ממנו.
הבנות גדלו. יעלי נישאה לאסף פרדו ובשנת 1971 נולד הנכד הראשון, אמנון. אחריו נולדו הנכדות נועה, מורן ומיכל.
מיתה התהלכה בעין חרוד בחן ובאצילות, קשרה קשרים עם חברים רבים והעניקה להם מהאושר הטמון בה.
אך בצד האושר באו גם הכאב על מות אביה האהוב והאסון עם מותה הטרגי של תמר, הבת הצעירה, בגיל 23. הנכדה שנולדה לענת בירושלים, תמרה, נקראה על שמה.
את כל הכאב והצער ידעה מיתה לכלוא בלבה פנימה, לכסות עליו ולתפקד במאור פנים למען אהוביה.
כל כך פתאום הכריעה אותה הסוכרת שפגעה בלבה, והיא בת 59 בלבד.
השאירה אחריה אם, אחות, 2 בנות ו-5 נכדים. יהא זכרה ברוך.