מאיר רוזנבוים

כשפלשו הנאצים לפולניה היה מאיר בלודז'. הוא גויס לצבא הפולני בוורשה ומשם נשלח עם יחידתו ללודז'. בדרך נתפסו והוכנסו למחנה ריכוז מהראשונים שהוקמו. הפולנים, שהובדלו מהיהודים, שדדו מהם ככל שיכלו. היהודים הובלו ממקום למקום, ממחנה למחנה, סבלו רעב וצמא, מחלות והתעללויות עד שהגיעו לנירנברג. מאיר הצליח לברוח מהמחנה בעזרת גרמנים קומוניסטים והגיע לקרקוב. שם התארגנה עזרה לפליטים יהודים. לאחר זמן קצר החלו משלוחי יהודים ברכבות "למזרח". באחד המשלוחים מקרקוב הגיע מאיר למחנה ריכוז, וגם ממנו הצליח לברוח ולחזור הביתה ללודז'. עם קבוצת יהודים ניסה לעבור את הגבול אך הם נתפסו ונכלאו במחנה קצינים גרמני, שם הוטלו עליהם כל העבודות השחורות וגם מיון של רכוש יהודי שנבזז. הם היו מודעים לכך שהם מיועדים לחיסול והחליטו לברוח. בבריחתם הצליחו לעבור את הגבול לברית המועצות.

כשנגמרה המלחמה חזר מאיר ללודז' ומצא כי מרבע מיליון יהודי לודז' נשארו רק 800, עיר של חורבות, הרס ומוות. מכל משפחתו הענפה לא נותר איש, רק הוא לבדו.

ב-1947 פגש מאיר את חנה במחנה עקורים והם נישאו. ב-1948 נולד להם בנם שלמה. 

ב-1949 עלו לישראל וגרו בחיפה במשך 11 שנים. מאיר עבד כנגר והתפרנס בכבוד. כשקמה התנועה "מהעיר אל הכפר" השתכנע שביכולתו ליטול חלק בבניין הארץ, החליט לעזוב את חיי העיר ועבר עם משפחתו לקיבוץ אפק. כיוון שלא הייתה שם נגריה, עברה המשפחה לעין חרוד ב-1960. 

מאיר אהב את צורת החיים הזאת והתמסר לעבודה בנגריה בכל מאודו. לאחר העבודה קרא ספרים, ראה הצגות וסרטי קולנוע, עבורו היה זה גן עדן. כאדם צנוע ומופנם אך פעיל ולא משועמם, היטיב עם אנשים ושירת אותם לפי הבנתו המקצועית והמצפונית, כשהוא עובד שעות נוספות בנגריה כדי לענות על בקשות פרטיות של חברים.

באמצע שנות ה-60 לחייו יצא מאיר מהנגריה בניגוד לרצונו. היה זה משבר קשה - חברתי ונפשי - עבורו. ניסה לחזור לעבודה, אך הדבר לא הסתדר. להרגשתו נעשה לו עוול. הוא נותק מהמעגל החברתי שהיה לו והתחיל ללמוד לימודים שונים. התעמק בספרי הגות ופילוסופיה ומצא עניין מחודש בתנ"ך. החל לעסוק בספורט ההליכה ויצא לטיולים רגליים ארוכים בטבע.

כשמלאו לו 70 תכננה המשפחה לחגוג לו במסיבת הפתעה. הנכדים, שכה אהב ואהבו אותו, רצו לשמח אותו. 

ואז קרה האסון - מאיר נדרס למוות בעת שחצה את הכביש הראשי בדרכו הביתה לעין חרוד.

השאיר אחריו את בנו יחידו, שלמה, את כלתו נסיה, ואת הנכדים האוהבים.

נוח על משכבך בשלום, מאיר, מי ייתן ותדע שלווה.