חנן זהבי

במלחמת העולם הראשונה גויס האב לצבא והמצב הכלכלי היה קשה. חנן הילד הצליח להשתחל לתורים הארוכים ולהשיג מזון למשפחה.

אחרי המלחמה חזר חנן ללימודים, סיים את הגימנסיה והחל בלימוד רפואת שיניים באוניברסיטה, שם חש באנטישמיות מצד סטודנטים ומורים. פעם אחת נפגע עמוקות ממורה שהעליבו בגלל יהדותו, לא התאפק וזרק עליו קסת דיו. הוא נזרק מהאוניברסיטה ועבר לאוניברסיטה אחרת.

עם מות האב נאלץ חנן להפסיק את לימודיו והחל לעבוד כטכנאי שינים במרפאת שיניים. בתקופה הזאת החלה להבשיל בו המחשבה שהוא, כיהודי, חייב לעלות לארץ ישראל. הוא הצטרף לתנועה, הגיע להכשרה חקלאית וב-1932 עלה ארצה, לעין חרוד.

מקום עבודתו הראשון היה בנפחייה. ביום היה נפח ובלילות יצא לשמירה בשדות רכוב על סוסה.

כדי ליצור קשר עם הערבים למד ערבית ורכש ידידים ערבים.

ב-1936 התחתן עם יוכבד. ב-1937 נולדה הבת דפנה, שנפטרה ממחלה בגיל שנתיים. 

ב-1940 נולדה הבת נילי. 

ב-1941 נפצע חנן לראשונה בתגרה עם הערבים ליד מסילות. כשהבריא התנגדה יוכבד שימשיך לצאת לילה-לילה לשמירה ויסתפק כמו כולם בשמירה רק בתורו. חנן התלבט ולאחר זמן הסכים. למחרת לפנות בוקר נתקל במארב. סוסתו נהרגה, הוא נפצע קשה והעמיד פני מת כדי שהפורעים יסתלקו. שלושה שבועות נלחם חנן על חייו, אך התגבר והבריא. כשחזר הביתה, התרגש מאוד מקבלת הפנים החמה והחגיגית שנערכה לכבודו בחדר האוכל.

ב-1943 נולד הבן גיורא, שנפטר גם הוא בגיל שנתיים. 

מותם של שניים מילדיו השפיע עליו קשה. הוא השכיח את הכאב בטיפולו המסור בנילי ובאמו. 

הולדתם של שלושת ילדיו: יונה ב-1948, צופר ב-1950 וענת ב-1955, הביא לו אושר ונחמה.

היה אב למופת, מסור לילדיו וגם בן מסור ודואג לאמו. הייתה בו המון אהבה ומסירות שאותן היה מוכן להקדיש לכולם. כשיצא לטיולי שבת עם ילדיו, צירף אליו תמיד ילדים שלא היה מי שייקח אותם לטיול.

תמיד היו בו רצון ונכונות לעזור ולתקן היכן שנחוץ: אביזרים בגן, גדר בלול וכיוצא באלה.

ב-1964 קיבל לראשונה התקף לב. לאחר חודש בבית החולים החל לחפש עבודה מועילה בהתאם למגבלותיו הגופניות. החל כתחביב ליצור פסלים קטנים מנירוסטה, עבודה יצירתית שבה מצא סיפוק והנאה. ברוחב לב חילק את עבודותיו בין ידידיו.

נפילתו של הבן צופר ב-1973 במלחמת יום הכיפורים הייתה לו מכה קשה שעליה לא הצליח להתגבר. מצב בריאותו הלך והתרופף, הוא הסתגר בבית ואיבד את הרצון להיאבק.

בחצי השנה האחרונה לחייו, כשמצבו החמיר היה עליו להתאשפז בבית חולים ואחר כך בבית אבות בעפולה, שם נפטר. בן 74 במותו.

יהא זכרו ברוך.