בתיה אודם-גלוברמן

האב נפטר בגיל 42 והאם נרתמה בעול הפרנסה הקשה. מהבית הגדול עברה המשפחה לביתו הקטן של הסב, ליד הכנסייה שטיפחה גן עם דשאים, עצים ושיחים. היה זה מקום לקריאה ולבילוי בימי החופש. שם נזרע בלבה של בתיה היחס העמוק לספר ולצמח.

האם עבדה קשה כדי לאפשר לילדיה השכלה והם אכן הצליחו, למדו בערים הגדולות, אך שמחו להיפגש בבית הקטן באווירה החמה ובוויכוחים סוערים בגלל ריבוי המפלגות במשפחה.

בתיה הייתה נערה נאה ומקובלת באזור, ניגנה בגיטרה, שיחקה שחמט, קראה הרבה ספרות רוסית ועברית, ואף למדה תלמוד בהצטיינות. 

עם התעוררות התנועה החלוצית עלתה לארץ ב-1925 דרך תנועת "החלוץ".

בארץ עבדה תחילה בתל אביב בבניין, אחר כך עברה לרחובות והצטרפה לפלוגת הקיבוץ גבעת ברנר. כפועלת במושבה עבדה בקילוף שקדים, בבציר, בקטיף וארגנה את מטבח הפלוגה.

ב-1928 עברה בתיה לעין חרוד, השתלבה יפה ברפת, ולפי העונות - גם בבציר בכרם, ובפרדס בעטיפת אשכוליות. לבקשת רחל ינאית יצאה בתיה ב-1937 לחוות הלימוד של הפועלות בתלפיות בירושלים וניהלה את המוסד במשך תקופה קצרה. למרות פניות של מועצת הפועלות, שתתגייס לתפקידים ציבוריים, העדיפה בתיה לחזור לעבוד בעין חרוד.

ב-1944 נישאה בתיה לישראל אודם ונרתמה בכל לִבּהּ למשימת איחוד המשפחה שהתפזרה בעקבות מות האם שולמית. במסירות ובדאגה טיפלה בשלושת הילדים הצעירים: עפרה, מיכאל ומנחם, וגידלה אותם בשאיפה לתת להם את המיטב בערכים ובהשכלה.

במלחמת העצמאות התגייסה לפלמ"ח, לחטיבת יפתח, - ראתה שליחות לבשל מזון טעים לחיילים. השרתה אווירה ביתית חמה במסגרת הצבאית.

משגדלו הילדים והתגייסו לצה"ל, עקבה מתוך חרדה לשלומם. זכתה לראותם בונים, כל אחד, את ביתו המשפחתי. נהנתה מהנכדים וראתה בכך את התגלמות כיסופיה.

בשנים האחרונות חייתה בצל מחלתה הממארת, בלי לאבד את רוחה האופטימית ואת יחסה החיובי לחיים וליצירה. לאחרונה הגבירה את קצב עבודתה ובעיקר את טיפוח גינתה. מהלומה קשה ירדה עליה עם נפילתו של מנחם במלחמת יום הכיפורים. נחמת מה מצאה בבתו-נכדתה הדס.

בשכבה על ערש דווי קרנו פניה מהרגשת סיפוק על דרך חייה. ביטוי לכך נתנה בדבריה: "הכל בסדר, הכל מסודר, נחמד, טוב מאוד, מצוין..." בעוז רוח נשאה את כאביה ורק ביקשה לעודד את הסובבים אותה ליד מיטתה.

ביום שישי בבוקר השיבה את נשמתה לבורא. ואין ניחומים.

יהא זכרה ברוך בתוכנו.